"עיבל" של חיים גורי לא חס על הקורא
חיים גורי ממשיך להתחדש, גם באביב 2009 כשהוא למעלה מגיל גבורות. גורי, שחיין המרחקים הארוכים, מקבל בשתי ידיים את השקט, וכותב את פרטי הראוי להיזכר, ואת אלוהים כגיבור תרבות הזיכרון
וחשבתי שטוב ובטח מי שקרא לספר הביכורים שלו "פרחי אש" מבין דבר אחד או שניים באש.
לא הרבה אחר כך נפגשנו בירושלים בבית הקונפדרציה. אני הייתי על הבמה והוא ישב בקהל ואחרי שקראתי משיריי הוא אמר הרבה דברים יפים- לא דבר כל כך מובן מאליו בין משוררים. וכשהכל הסתיים מצאתי את עצמי ברגע של הסח הדעת- כי אם הדעת היתה איתי באותו רגע זה מעולם לא היה קורה, רצה אחריו, ומציעה לו חברות. הוא הסתכל ובעיקר צחק, אבל גם הסכים. הרבה פעמים מאז חשבתי "איזה מזל שהוא הסכים, ואיזה מזל שהוא זה הוא".
את הספר "עיבל" קיבלתי בדואר ומצאתי את עצמי במשך שבוע שלם הולכת איתו ממקום למקום בונה תצריף של אותה הליכה. אז ככה:
הוא לא נולד מהים.
הוא כבר 80 ומשהו.
הוא עדיין כל כך לא פתור.
קולו צרוד ממרחקים, מעברית מדוברת
מאבק ומסיגריות.
הוא זוכר את הראוי להיזכר,
גם את פרטי הפרטים.
זה הצד החזק שבו. הוא האיש הזוכר.
הוא לא נביא, גם לא בן נביא
אבל הוא נשען בחלון
פעור, כדי לתאר בכשרון נדיר
את הימים שהצטברו ואת האמורים לבוא
ולעבור בשערנו.
הוא ראה את המוטלים ההם, שם
ובמקומות אחרים.
הוא יודע שהשוקת והבור, גדר הצבר
והאבק המכסה - זה כבר כל כך שלנו,
אך
הסבלנות למדה אותו לקוות
וגם שֶפה רק הציפייה ודאית
כל השאר אינו מובן מאליו.
ואין לנו סיכוי לנוע אחורה,
ורצוי שנדע את מקומנו,
כדי שנימנע מהטעות.
הוא שחיין המרחקים הארוכים
הוא חותר בקראול.
הוא האיש הנאחז בראשי אצבעותיו
ויודע שממתינים לו הצוקים האפלים
אבל הוא רוצה להיות בוק ג'ונס
גיבור קולנוע אמריקאי
ולדהור דיגידן דיגידן על סוס לבן.
הוא איש המקבל בשתי ידיים את השקט
אבל ממשיך לכתוב כל הזמן,
כי זו התנועה היחידה שהוא מכיר
לשמור על הדברים שלמים.
עם ערב, בשכונת נורדיה
אני עדיין רואה אותו ילד
ליד האקליפטוס הגדול והשותק.
"עיבל" הוא ספר שאומר את האמת מהמקום הכי נמוך שלה, בלי תרועה. זהו ספר שמדלג בין שני הרים ורואה גם את הברכה, אבל מבקש להיקרא כקללה.
זהו שיר קינה על ארץ ישראל והירושה הקשה. "ארץ שרואים שהיא רוצה אחרת אך אינה יכולה, שככה זה אצלה". ארץ של קוצים שאינם יורדים בה מגדולתם וגם אם הירוק עושה כמיטב יכולתו להמשיך הוא נכנע בסיון. ארץ ש"מי שמתחיל איתה יודע שזה לא נגמר".
ארץ של עייפות גדולה וקרבות וחרב שלא תחזור לנדנה "וההמשך לא יודע לאן להימשך". אמרה יפה יעל גורי, ש"עיבל" זהו ספר שלא חס על קוראיו אבל גם על כותבו.
על אותו שליח ציבור "לא אוכל להיות פה לאילמים האלה", עֵד "החרטות באות אחר כך", ונביא שקר.
ארץ שהאבֵל בה הולך אחרינו בדמות אישה לבושה שחורים, לעולמים. ועדיין כולנו מצפים לאצבע אלוהים - אותו אלוהים שבשביל גורי הוא אחד מגיבורי הזכרון של התרבות הזאת.
עיבל הוא ספר חשוף יש בו פחות "אֲבָל" ופחות "אַך" ובכל זאת הוא אינו מוותר על אופטימיות זהירה גם אם היא של בדאי "ומתוך הרגל לתפארת הסיום, אני מוסיף, על אחריותי - הנה ימים באים!".
וזו לא ביקורת זו שריקת התפעלות.
זהו ספר שהשאיר אותי בסופו, כפי שכתב אלתרמן, עם דמעת תמהון אבל בעיקר עם חיוך מנוצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
