החדש של עמוס עוז הוא אתגר למבקר
מ"תמונות מחיי הכפר" עולה פרדוקס: הסופר המקומי הייצוגי ביותר נמנע מלהתייחס להוויה המקומית הדומיננטית ביותר. אבל גם עולים ממנו תחכום, רגישות ומסתוריות מאתגרת
עמוס עוז צילום: קובי קלמנוביץ'
בסיפור "יורשים" פוגש אריה צלניק, תושב הכפר, טיפוס חלקלק שמכריז שהוא קרובו. האם האיש משקר? ואם כך נדמה לצלניק, מדוע הוא נכנע לפולש הזר? הכניעה המשונה של צלניק יוצרת רטט של אימה.
ומה פשר החפירות, בסיפור "חופרים", ששומעים "מי שהיה חבר הכנסת פסח קדם" והסטודנט הערבי עאדל בלילות? האם מנסה הערבי למוטט את הבית, כפי שחושד קדם? ואם כן, מדוע גם עאדל שומע קולות חפירה? והאם רופאת הכפר ד"ר גילי שטיינר, מהסיפור "קרובים", המחכה לאחיינה האהוב שהיה אמור להגיע באוטובוס האחרון, מודאגת בצדק מאי הגעתו, או שהזתה את הבטחתו לבוא לבקרה?
בצד סמליות שקופה (החתירה תחת יסודות הבית, הסטודנט הערבי האינטלקטואל) יש בסיפורים הרבה יופי, תחכום ספרותי ורגש חי. למשל ההחלטה להותיר את חלק מהסיפורים לא?סגורים, המוסיפה למסתורין המצטבר. למשל הרגישות העילאית של הסופר לפריצתו של הייאוש לתוך היומיומי (כמו בסיפור "שרים", בו מתוארת התאבדות חסרת שחר לכאורה של נער) ;. למשל אפיון דמות בקווים דקים ועקביים (לדוגמה, אובססיביות קלה של אחת הדמויות שבה וצצה לאורך סיפורה).
הספר הזה, כשלעצמו וגם בסגירת המעגל המעניינת שבו עם ספרו הראשון של עוז מ-1965, "ארצות התן" (המתרחש בקיבוץ מבודד), מעלה כמה הרהורים על יצירתו של ועל הספרות הישראלית, שהוא אחד מסמליה הלא רבים המובהקים.
במסה מזהירה בשנות ה-70 כתב עוז על האפקטיביות של הסופר, שמתגלה דווקא בימים של ספקות וצל כבד שנטוי פתאום מעל חברה או תרבות מסוימת. תל אילן הוא מושב בשקיעה, שמבטא תרבות בשקיעה, התרבות של תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, שעוז הוא סופרהּ.
איזו ישראל היא זו?
"במהרה לא יישאר בכל תל אילן אף לא בית אחד מימי המתיישבים הראשונים", מהרהר סוחר נדל"ן מקומי, שמבקר בבית שמכונה "החורבה" בסיפור "אבודים", בו הוא מסייר בחברת צעירה מסתורית, צאצאית המייסדים, שספק בהיתול מאיימת לכולאו לנצח במרתף הבית. בישראל מתגלה סופסוף אטמוספירה אפלה, כמעט גותית או פוקנרית; תל אילן השוקע, בן המאה, כפי שחוזר הספר ומדגיש, מאפשר לסופר לצאת אל האור כמי שחושף את החושך ומכשף את השבט.
אבל באיזה שבט מדובר? לפני כמה חודשים, סמוך לבחירות (שבהן הודיע עוז על תמיכתו במפלגה חדשה-ישנה), אמר עורך הדין דובי וייסגלס, במין היגיון ישר של סוחר סוסים, "כמה קוראים יש
כבר לעמוס עוז? חמש מאות אלף מקסימום". וייסגלס , איש האליטה הטכנוקרטית-ליברלית, ביקש לכמת ולמזער את האוטוריטה של איש האליטה הספרותית-סוציאליסטית. אבל יש משהו בדבריו.
את מקום התרבות והחברה השוקעות, שמייצג תל אילן, לא ממלא הריק. ישראל אחרת מתדפקת על דלתות המושב, ישראל צרכנית, "רוחנית", תאגידית, גלובליסטית, המומת טכנולוגיה ותקשורת המונים: "בשבתות מלאו סמטאות הכפר עשרות מכוניות (...) צבאו על הדלפקים לגבינות ביתיות ועל דוכני התבלינים ועל יקבי הבוטיק הקטנים, על חצרות המשקים שבהן מכרו רהיטים הודיים". את הישראליות הזו עמוס עוז לא מעוניין, ואולי אינו יכול, לתאר.
תמונות מחיי הכפר צילום: כריכת הספר
"שיטת הכוכבים", שישראל הניאו-ליברלית התמסרה לה משנות ה-80 ואילך, ולפיה המצליחים נהיים מצליחים יותר; היגיון הסלבריטאות, ההיגיון המקביל לכלכלה בתרבות, שמתבטא בהשקעה לא הוגנת ומופרזת של תשומת לב: מעט אנשים המקבלים התייחסות חסרת פרופורציות - לא פסחו על הספרות העברית.
ועם כל זאת, אל לפרדוקס הזה לטשטש את סגולות הספר. "תמונות מחיי הכפר" הוא אתגר למבקר, תחושה שיש מה לפענח ולפצח בו. ועל כמה ספרים שרואים אור בארץ אני יכול לומר זאת?
נא להמתין לטעינת התגובות
