השחקנית והשחקנית: לגילה אלמגור יש הרבה מה לומר

קשה לפספס את גילה אלמגור, ולא רק כי היא פורחת על הבמה מול אולמות מפוצצים ב"ביקור הגברת הזקנה", אלא גם בזכות החיקוי שלה ב"ארץ נהדרת", שכבר ייצר כמה מטבעות לשון בלתי נשכחים. בראיון חג היא מדברת על רגעי השפל בקריירה, הילדות הקשה שעברה, וגם על ליא קניג הנהדרת, חנה מרון המדהימה, יוסי ידין המצוין ודבורה קידר האדירה

סופ
מרדכי חיימוביץ | 13/4/2012 8:45 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
תגיות: גילה אלמגור
משאלת המוות עולה לקראת הסוף. "אני רוצה למות כשהיומן שלי מלא פגישות שלא הספקתי להגיע אליהן, ומשימות שלא הספקתי לעשות". אלמגור, תכף 73, ממפוארות הבמה, מגיבה על שאלתי אם היא חוששת שלא יוצעו לה יותר תפקידים. כן, היא חוששת. כבר הייתה במקום הזה. אותן שנים בין 1980 ל-1986, שבהן "'התבוטלתי'", כהגדרתה, ולא בגלל כישלון. "זה היה נורא", היא משחילה לכל פאוזה. שאתאר לעצמי שהיא יושבת על הכורסה הזאת בדיוק כמו עכשיו. והטלפון הזה לידה, בדיוק כמו עכשיו. "אבל הוא לא מציע אף עבודה. שש שנים".

עד שלבסוף כפתה על עצמה סבב צלצולים למנהלי תאטראות. כולם קיבלו אותה ב"היי, גילוש" והיא השיבה:"Don't Gilush me, אני צריכה עבודה". אחריהם שמע ממנה כל בוגר של בית ספר לקולנוע, כל פליני בהרצה. "ועשיתי תפקידונים פצפוניים כאלה". בכל פעם שנקלעה לדיזנגוף הייתה בורחת לסמטאות. העיקר לא לעבור ליד "כסית", "שלא יגידו, 'זאת הייתה פעם שחקנית'".

אבל בעוד עקביה מטופפים על תחתית הבור בא "הקיץ של אביה", "והעולם נפתח לי". הספר יצא בכמה שפות, השנה גם בסין. "לא רוצה שיצליח, רק שכל סיני יקנה עותק אחד". כל כך הרבה פרסים גרף הסרט הזה, ולאן היא לא מוזמנת איתו? גם ורשה והונג קונג על קו האופק הקרוב. כן, בכל זאת משהו טוב צץ משש השנים הרעות, "שבהן אלוהים העמיד אותי במבחן". אבל במגירת חדר האיפור היא עדיין מחזיקה שקית עם הדברים החשובים, אם תופתע ויגידו לה ללכת.

הטלפון הראשון שלי הפתיע אותה. "מה קרה שצריך ראיון?", שאלה. אמרתי ש"ביקור הגברת הזקנה" מפוצץ אולמות ב"הבימה". אולי גם דמותה כפי שהיא צצה בפאנל של "ארץ נהדרת". מקו הטלפון עלתה צינה סקנדינבית. אלמגור אמרה שלא ראתה את השטות ושאין היא מוכנה לעסוק בה. "הגברת הזקנה" ועניינים אחרים - בסדר גמור. אבל אין מצב שאתקיל אותה עם "ארץ". הסכמתי. "אז איפה ניפגש?", המשיכה. התפרצתי לדבריה ואמרתי שאצלה. אני אוהב לראות את ה"אובייקט" במים הטריטוריאליים שלו. הפעם אלמגור הסכימה. "רחוב ארנון, מול הבית של לאה גולדברג".
צילום: פיני סילוק
''אני רוצה למות כשהיומן שלי מלא פגישות שלא הספקתי להגיע אליהן''. גילה אלמגור צילום: פיני סילוק
חלמתי עלייך, מיין כלה

מהבית של גילה אלמגור רואים את הים. ביום שבו נפגשנו הוא נראה אפרורי עד רוגש. כבר 40 שנה שהיא כאן עם בעלה יעקב אגמון. העובדת היא שפותחת לי. גילה אלמגור עושה את הכניסה שלה מהמטבח. מסבירת פנים בקז'ואל אלגנטי. פדיקור אדום אש שובר ז'קט ומכנסיים בשחור. עיניים שחורות מזנקות מפנים חלקות, עקבות הסכין בצדן. הטלפון שמצלצל כבר בהתחלה סוחט דריכות קלה ממיתריה. המכשיר שייך ל"קרן המשאלות של גילה אלמגור", המקיימת משאלות ילדים חולים, בעיקר בסרטן. היא זמינה בו 24 שעות. לאחר שסיימה מילים קצרות עם אחד הילדים, שבה, קשובה וישירה. כשלא רצתה להגיד, אמרה שהיא לא רוצה להגיד. שום סלאלום ורבלי בסגנון: "איני יודעת מה לומר". ועם זה, הייתה זהירה ומדודה. לפני שקבעה שאינה אוהבת שגברים צובעים שיער, ירתה מבט בזק לבדוק מה מצבי. ישבתי חשוף לאבחנותיה, מרגיש קצת ראובן מול גילה ב"בטיפול".

ישבנו בסלון, בחוץ התעבה האובך. עד להופעתה הערב בקריית גת לא תצא אלמגור מהבית. גם ככה מיתרי הקול שלה רגישים. קריית גת הכתיבה לוח זמנים קומפקטי. צהריים לא יאוחר מהשעה שתיים, ואחר כך מנוחה. בלעדיה היא פשוט בלתי נסבלת. נלחצתי, אבל היא הציעה שיט רגוע במים הטריטוריאליים.

עוגן ראשון הוטל ליד אבן אפורה. ב-1972 הייתה אורחת המכון השוודי לקולנוע. המארחים שואלים מה היא רוצה במיוחד, היא משיבה: "להיות על הסט של אינגמר ברגמן". ברגמן אמנם צילם אז את "זעקות ולחישות", אך הכל יודעים שהסט שלו הוא שטח צבאי סגור. למרבה ההפתעה, הוא מסכים. כשהיא מגיעה אומרים לה: "יש לך מזל, הוא במצב רוח מרומם". היא תופסת את הגאון כורע למרגלותיה של השחקנית שלו הרייט אנדרסון. חופן את פניה בידיו, לוחש לה והיא מניעה את ראשה כאומרת: "אני מבינה...". הוא מנשק את עפעפיה וחוזר לעמדה שלו כדי לומר: "מוטר", כלומר סאונד, מצלמה ואקשן. "ואני מקנאה. הקנאה מציפה אותי. כמה רציתי לשבת בכורסה ההיא. שיחפון את

פני שלי. שידבר אלי. כל כך רציתי להיות במקומה של אנדרסון".

האבן מהכפר מריפרד של ברגמן מונחת למזכרת על שולחן הכתיבה שלה. צמוד לקיר שוכן הפסנתר השחור. מצמיח מעליו יער גביעים ומדליות. לילה אחד, היא מספרת לי, התעוררה מסויטת. טלטלה את יענקל'ה ושאלה: "מה פתאום פסנתר? פסנתר מרחף מעל הבית והוא שחור ויפה, מה זה אומר? ולמה השחור הזה?". יענקל'ה מבטל. "אולי ראית ציורים של יוסל (ברגנר). את יודעת. הפרימוסים והפתיליות שמרחפים".

החלום נשכח והיא עשתה את "ציד המכשפות" של ארתור מילר בתיאטרון חיפה. "גזרתי על עצמי התנתקות מתל אביב, פרישות מהמשפחה, כדי להיות רק עם דמותה של אליזבת פרוקטור". אבל לכבוד יום הולדתה חזרה הביתה. כשפתחה את הדלת ראתה פסנתר שחור, כולו פיתוחים, בדיוק כפי שחלמה. לאורך כל הקלידים היה פתק של אגמון: "הוא ריחף באוויר שעה ארוכה ארוכה ולבסוף הגיע דרך החלון ונחת כאן. יומולדת שמח, אהובתי".

"הכלה וצייד הפרפרים" היה מחזה שכתב נסים אלוני לציור של יוסל ברגנר. הסיפור שמאחורי הציור שתלוי אצלה מתחיל במסיבת חנוכה ב"כסית". היא בשמלת קטיפה אדומה וחדשה יושבת מוחמאת ומאושרת, עד שטיל של זיתים שחורים נוחת על הקטיפה ומשחית אותה. "עזבי, הוא שיכור", אומרים לה האנשים. ל"הוא" קוראים יוסל ברגנר. כעבור שנים תפגוש אותו בחזרה הגנרלית ל"הכלה וצייד הפרפרים". היא לא אומרת לו דבר על התקרית ב"כסית". גם הפעם יש עליה שמלה, אבל זאת שמלת כלה לפי סקיצה שלו. ברגנר אוהב את מה שהוא רואה, הופך לחבר, ומאז הוא קורא לה "מיין כלה" ("כלה שלי", ביידיש). יום אחד מתייצב אצלה בסלון שליח עם תמונת שמן כחולה - ובמרכז הכלה של יוסל ופרפר ענקי בידה. "חלמתי עלייך, הכלה שלי", הוא מסביר לה ביידיש, "אז קמתי באמצע הלילה וציירתי". ב"הכלה וצייד הפרפרים" הייתה עם יוסי בנאי. "פרטנר נפלא", היא מגדירה אותו. ב"ביקור הגברת הזקנה" היא עם יהורם גאון, וגם הוא כזה.

צילום מסך
מסרבת לעסוק בשטות הזאת. ערן זרחוביץ' מחקה את אלמגור צילום מסך

מה זה פרטנר טוב?
"שרואה אותך, שלא מתרכז רק בקטע שלו. למשל יהורם אמר לי שבטקסט מסוים שאמרתי חסר לו שלא הסתכלתי לו בעיניים. הוא כמובן צדק".

ב"ביקור הגברת הזקנה" אלמגור שולטת בבמה. משחקת מבפנים החוצה. אישה בגובה 1.57 מטר שמשדרת עוצמות של 1.80 מטר. אימפריית רשע שסוחבת רגל. זה הדיל שהמיליארדרית קלייר זכנסיאן מניחה לפתחם של עלובי העיירה גאלן: כסף תמורת צדק. היא תשקם את עיירתם הבלה, הם יוציאו להורג את אלפרד איל (יהורם גאון) שנטש אותה צעירה והרה. ההצגה הזאת - הסיבה היחידה למנוי ב"הבימה" העונה - מייאשת כל כך. מייאשת כי ברור לך שבסוף תושבי גאלן ייכנעו. שהמיליונים של זכנסיאן מציידים אותם בבגדים חדשים, במכוניות בוהקות, אך לא במצפון. אתה לא כועס אלא מרחם. לא עליהם, בעיקר על עצמך. כולנו על המדף, אתה אומר לעצמך, השאלה היחידה היא איזה תו מחיר מונח עלינו. דירנמאט השוויצרי וניקול ראידמן מ"מעושרות" באותו ראש: כסף קונה הכל.

"ביקור הגברת הזקנה" לימדה אותך משהו חדש על אופי האדם?
"לא. אותי אפשר להפתיע רק לטובה, לא לרעה".

לא רוצה לעמוד במבחן

גילה אלכסנדרוביץ' התחילה ברע. אמה איבדה בשואה 147 בני משפחה וחלתה במחלת נפש קשה. אביה, ששירת במשטרת המנדט, נרצח מירי צלף ערבי ארבעה חודשים לפני שנולדה. כשתמונתו על גופה אמרה בטקס פרס ישראל 2004: "מעולם לא החזיק בידי ולא אמר לי: 'ילדה שלי'".

אותה כף יד יתומה הולכת איתך כל החיים?
"כן. לאחר אסון הכרמל נולדו תינוקות שאבותיהם נספו. אני כל כך יודעת מה מחכה להם. החלל הזה שאי אפשר למלא. יש משהו ראשוני לא פייר. לא כך צריך להתחיל חיים".

עד כמה אפשר להתגעגע למישהו שלא הכרת?
"כילדה היה לזה אופי חידתי. חשבתי שטרומפלדור אבא שלי. אחר כך אדון גנץ (דמות מספרה "הקיץ של אביה"), עד שנסעתי לקבר אבי בגרמניה. בארכיונים גיליתי את האמת 150 שנה לאחור".
 

גידלתי את אמא שלי. אלמגור עם קאיפו כהן ב
גידלתי את אמא שלי. אלמגור עם קאיפו כהן ב"הקיץ של אביה" צילום: צביקה ישראלי
אמא שלה התייסרה כל חייה למה דווקא היא ניצלה מהמשרפות. בעט ציפורן הייתה חורטת על זרועה את המספרים שנחרטו לדעתה על זרועות יקיריה. היא ניסתה לבנות חיים אחרים, אך התאלמנה בגיל 23. "איך לא קפצת מהגג?", שאלה אותה בתה כשהייתה בת תשע. "אמא צרבה אותי במבט ואמרה: 'טיפשה, בגיל חמישה חודשים כבר מרגישים שיש חיים שם בפנים'".

היא זוכרת את אמא שרה "נומי, נומי ילדתי. אבא הלך לעבודה", ועוצרת. שנים הייתה בטוחה שזה סוף השיר. רק כששמעה את מקהלת קוטייב ב"היכל התרבות" הבינה שאחרי "אבא הלך לעבודה", יש גם "ישוב עם צאת הלבנה, יביא לך מתנה".

אמה הייתה אישה ללא מילים. המעטות שבכל זאת הצליחה להפיק מעצמה היו נושרות לה מהפה. מקבלות תוקף צוואתי בגלל נדירותן. "הייתה מתנתקת ונעלמת לנגד עיני למחוזות אחרים שלא הייתה לי בהם דריסת רגל", כתבה אלמגור באוטוביוגרפיה "כוכבים יש רק בשמים". כשהשמים מעל אמא היו מתבהרים, כשנחלצה מתהומות נפשה, הייתה מנסה להוליך את בתה בין מהמורות החיים. איך לחצות כביש, איך לאכול. הבת זוכרת ערב כשבצלחתה חצי עגבנייה, חצי ביצה קשה, פרוסה, ואמא שפונה אליה במבט קשה ובמבטא פולני: "תגידי, את לבד בעולם?". ואז חתכה פיסה מקצה הפרוסה: "זה בשביל הציפורים". אחר כך בצעה את הפרוסה לחצי: "זה - אם יבוא עני, רעב, ידפוק על הדלת, את נותנת לו זה".

היה לה כוח לחנך לערכים?
"ערכים מסוימים היא זרעה ודפקה עם פטיש כדי שזה ייכנס עמוק עמוק. הייתה אומרת לי שכל יום אני חייבת לעשות משהו למען מישהו".

למרות מה שעברה נשארה בה אהבת אדם.
"אמא שלי הייתה צדקת גדולה. המעט שאני עושה למען הסביבה, אני עושה כשהיא יושבת לי פה, על הכתף".

החיים איתה, בין פסגות למצולות, לא בלבלו אותך?
"אתה חי במצב לא צפוי. אם היא שותקת מדי, אתה אומר לעצמך: 'אה-אה, איך זה ייגמר?'. אם פתאום היא צוחקת, שזה נדיר, אתה אומר לעצמך: 'זה ייגמר בבכי'. הכל בהיכון. הכדורים במקום? התרופות במקום?".

ויש לזה שורה תחתונה?
"השורה התחתונה היא שאמנם I motherd my mother, אבל זאת הייתה אישה מדהימה".

כשהייתה בת 14 נישאה אמה שוב, וגילה עברה לכפר הנוער הדסים. "הדסים היה התיקון שלי", היא אומרת. "למדתי מה זה חקלאות, אבל בעיקר מה זאת חברות". לשתי חברות חייה קראו טובה ועפרה, "שכבר הלכו לעולמן והשאירו אותי לבד". ביום שנחתה בהדסים ניגשו אליה, אמרו שהן הולכות לדשא והאם בא לה להצטרף? עוברת שנה וחצי עד שלכפר מגיע קיבוצניק עם גזיר עיתון והופך לה את החיים. הוא ראה אותה בהדסים ב"פעמוני אביב" וב"פיגמליון" והיא חייבת לעזוב הכל וללכת ל"הבימה". "שם פותחים בית ספר לשחקנות", כתוב בעיתון.

עצה ראשונה היא מקבל מטובל'ה: "אל תגידי 'שחקנות'. תגידי בית ספר למשחק. בת דודה שלי, מרים זוהר, שחקנית. תגידי 'שחקנות', יצחקו ממך. וחוץ מזה, מה את הולכת לתל אביב באמצע הלילה?". טובה ועפרה הן שמלוות אותה עם שחר לאוטובוס לעיר הגדולה. באמצע השנה הראשונה ללימודים היא נשלפת מבית הספר הדרמתי של "הבימה" כדי להשתתף ב"בעור שינינו". זאת ההצגה הראשונה שלה כשחקנית. החזרה הגנרלית לפני חברים וקרובים נקבעת בדיוק ליום הולדתה ה-17.

בבוקר היא נוסעת לפתח תקווה לבקש את ברכת אמא. היא מוצאת אישה שלא זוכרת שזה יום הולדתה ומתפלאת למה היא ממהרת לחזור להדסים. הבת מסבירה שהדסים זה היסטוריה ושהערב היא עולה בפעם הראשונה על במה. "אני שחקנית". אמא קירבה את פניה, הפיקה את המבט המפחיד ההוא וירתה: "זונה אצלי בבית? רק תזכרי מי את, את נכדה של רב גדול". היא נמלטת כדי לעשות את הילדה גלדיס אנטרופוס ב"בעור שינינו". ההצגה תהיה כישלון מהדהד, אבל נקבע בה תקדים אמנותי. עד אז התעקשו המבוגרות לעשות גם תפקידי ילדות. הפעם לוהקה מישהי צעירה, שיכולה לעשות את גלדיס ולא להיראות נלעגת.

היום, בגילך, את לא מבינה יותר את המבוגרות שלא רצו להשמיט כלום מהידיים?
"לא. אני חושבת שזה היה ניסיון להיאחז בקרנות המזבח. לסגור את הדלת לצעירים. בגלל זה קם 'הקאמרי'".

אפליית צעירים.
"חנה מרון, יוסי ידין ובתיה לנצט גמרו את בית הספר של 'הבימה', הלכו לבריגדה ואמרו להם: 'מחכים לכם'. כשחזרו , סגרו להם את הדלת בפרצוף. הקולקטיב שמר על עצמו".

ועדיין אי אפשר להבין ששחקן מנסה לשמור על מקומו?
"אני מבינה את זה. אנשים עשו את הדרך ממוסקבה, אבל היה פאתטי לראות את חנהל'ה הנדלר משחקת ב'עלי כינור' ילד עם כתמים ואיפור לבן ועושה קול תינוקי".

היום זה לא היה עובד.
"היום צריך ילד - לוקחים ילד. מסתדרים עם משרד העבודה או לוקחים צעיר שכבר מותר להעסיק. אין. אתה לא יכול היום לרמות קהל".

כשנה לאחר "בעור שינינו" התחתנה עם אילי גורליצקי. "מאוד רציתי בית ומשפחה", היא מודה, "אבל אלה היו נישואים קצרים ועצובים". ייתכן שלו היו בוגרים יותר הכל היה אחרת. "אבל אלוהים אהב אותי ביום שהפגיש אותי עם יעקב אגמון", היא לוחשת, "התחלתי לחיות בשלווה עם עצמי, אגמון הביא לחיים שלי מה שרציתי".

מה בדיוק?
"בית, משפחה, חום, החוכמה שלו, כל כך עזר לי לבנות את עצמי".


צילום: אמיר מאירי
אלוהים אהב אותי ביום שהפגיש אותי איתו. אלמגור עם יעקב אגמון צילום: אמיר מאירי

כמוה, גם אגמון היה נשוי ויתום מלידה, כך שאמא פסקה: "יתומים מהבטן זה שידוך מאלוהים". הם התחתנו "והחיים התחילו להסתדר". לא ממש. כל כך רצתה ילד וילד לא בא. "יום האם" היה תמיד יום רע. נשים הרות הפחידו אותה. חששה שמא יראו כמה היא מקנאה. לעולם החיצון היא מספרת אמנם שטוב לה ככה. שחייה ממילא מלאים. שתובענות המקצוע כובשת אותה. אבל העדרו של ילד קורע אותה. באחת הטיסות לארצות הברית היא יושבת ליד רות דיין. כשבמטוס משתררת אפלולית היא שופכת בפניה את מריה. דיין מקשיבה ומציעה: "צלצלי אלי כשתחזרי". בשובה היא מוזמנת למשרד הרווחה ביפו, אלה הימים ש"מלכת הכביש" רץ בקולנוע. "גילה אלמגור, אתמול זונה היום אמא?", פותחת איתה האחראית על האימוץ, "ראיתי אותך בסרט. מה את חושבת, שככה זה הולך?".

היית המומה.
"חשבתי: 'מי את שתדברי אלי ככה', ואני, שיש לי מענה לכל אחד, נעתקו לי המילים".

מה בכל זאת עשית?
"אמרתי: 'אני אצא, אדפוק שוב בדלת ונתחיל מחדש'".

כלום לא עזר. הגברת עם המשקפיים עבי העדשה המשיכה בריסוק. כאן זה לא הבימה, כאן איש לא יעשה לה הצגה. "הלכתי ברחובות", היא מספרת לי, "לא יודעת איך הגעתי אל הים. אני זוכרת שהורדתי את הסנדלים, נכנסתי כמו שאני עם הבגדים והמים כבר כיסו אותי".

באמת ניסית לשים קץ לחייך?
"כן. באתי הביתה ולא יכולתי לדבר על זה".

לא סיפרת לאגמון?
"שנה. שנה לא יכולתי לדבר על זה".

היו עוד מצבים שהביאו אותך אל הקצה?
"היו. כן".

את יכולה לדבר על המצבים האחרים?
"לא. רק אומר שאני לא רוצה להעמיד את עצמי במבחן, אבל גם לא את ההוא שם למעלה, שיגיד 'די'".

צילום: פיני סילוק
היו מצבים שהביאו אותה אל הקצה. אלמגור צילום: פיני סילוק
וישמן ישורון ויבעט

שיחתנו נקטעת שוב כשמצלצלת נכדתה, הילדה של בתה המאומצת הגר. בת 12. קוראים לה סופי-מקסין. סופי ע"ש סבתא של אבא, מקסין ע"ש מקס, אביה של סבתא גילה אלמגור. סבתא מעבירה לי את בקשת נכדתה שלא אכתוב את שם אחיה הצעיר. שומרת עליו. היא עצמה אוהבת לכתוב סיפורי אימה. עשתה שנתיים קורס כתיבה בבית אריאלה, ממתינה עכשיו לקורס לבוגרים. "יצירתית, עולם מדהים", משוויצה סבתא, "התראיינה אצל אגמון ב'שאלות אישיות'. כולם שאלו אם היא באמת רק בת שבע וחצי".

ממרום האושר הסבתאי, היא לא מי יודע מה שמחה שהשנים כבר עפו. "שהרוב כבר מאחור". אבל לפעמים היא בעצם כן שמחה. "לא טוב פה, יש ימים שלא טוב פה".

מה לא טוב לך?
"מאכלת המלחמה הזאת מעל הראש, הנפנוף הזה שאוטוטו מפציצים באיראן. אנחנו הגיבורים, אנחנו יוצאים להילחם איתכם. וחוץ מזה, היחס אל העובדים הזרים, אל ילדיהם, הפחד ללכת ברחוב בלילה, ההתנכלות לקשישים".

מה קרה לנו?
"התקלקל פה משהו. וישמן ישורון ויבעט. שמנו, עבינו. באסון או בתחושת אסון מתחולל אמנם מין 'פייס ליפט' חברתי, אבל נפתח פער אדיר בין עשירים לבין מי שמחטטים בזבל. אחד הדברים הנפלאים שקרו זאת המחאה החברתית שהתמוססה בינתיים. אולי כי קשה לגור באוהל בחורף, אבל ימי השדרה היו מרגשים כמו הימים שנגעו בשלום".

איפה את בעניין שטחים, התנחלויות?
"לא רוצה להיכנס לזה. אני את הפה הגדול שלי פותחת מספיק".

אני מבקש שתפתח פה בעניין העדפות אחרות, של צעירות בתחום שלה. מתשובתה של אלמגור עלה ניגון של "קפיטליזם אמנותי", אם אפשר לקרוא לזה ככה."It's a free country, ומי שטוב ינצח". ואז חזרה לסוג של צדק חברתי-תאטרלי. אין שום סיבה לתת לצעירה תפקיד של זקנה. "יש גיל, ה'ארבעימיש', שזה עדיין עובר. שחקנית בת 30 יכולה לשחק בת 40. אבל יש שחקניות מבוגרות נפלאות וצריך לזכור זאת. ליא קניג יש רק אחת, ודבורה קידר יש רק אחת, וחנה מרון משאירה את הקהל המום בהופעה שלה ב'אורזי מזוודות'. אז היית שם במקומה שחקנית צעירה?".

מה את חושבת על דוגמניות שהופכות לשחקניות טלוויזיה?
"בטלוויזיה למדו לעשות סדרות נהדרות, אבל מי שחושב שדוגמנית יכולה למלא תפקיד של שחקנית, ייפול בסוף על הפנים. למרות שפה ושם יש דוגמניות עם כישרון משחק".

מי למשל?
"הייתה לינור אברג'יל שזיהיתי אצלה כישרון, אבל יש רבות שאין להן. למה כל ה'מיס עולם' לא היו לכוכבות למרות שהוחתמו על חוזים? כי אחרי שהתמקדה ביופי, גילתה המצלמה עיניים ריקות, מזוגגות".

את זוכרת דוגמה בולטת?
"למשל סינדי קרופורד, מה, תשים אותה לשחק תפקיד של מריל סטריפ?".

אבל אולי המחסור אצלנו בשחקני אופי חזקים מייצר צורך לפנות לכיוונים אחרים כמו דוגמניות?
"יש לנו שחקני אופי נפלאים".

איפה המסקינים (אהרון מסקין) והפרידמנים (שרגא פרידמן) והברטונובים (יהושע ברטונוב)?
"אז יש בראבא וליאור אשכנזי, וששון גבאי, ואיתי טיראן שפעם בדורו צומח דבר כזה, ודודינה שמביאה תרבות משחק מדהימה, ויהורם גאון עם האיכויות שלו ויובל סגל, ויגאל שדה, ומוני מושונוב ורמי הויברגר. אז אין מסקין, אבל אפילו הבן של מסקין (אמנון מסקין, מ"ח) כבר לא מסקין, למרות שהוא שחקן נהדר".

עם אסי דיין עבדה ב"החיים לפי אגפא" ואחר כך בסדרת המופת "בטיפול". חושבת שהוא גאון. יכולת כתיבה נדירה. אני אומר לה שלא התחברתי אל גילה, המדריכה של ראובן (דיין, מ"ח). הקור במקום החיבוק, הניתוח האיזמלי במקום המילה החומלת. אלמגור השיבה שהאבחנה שלי נכונה, אבל זאת הייתה הדמות. "בעיקר שותקת".

"בטיפול" היה עבורה בית ספר נפלא לקשב. גם לאחר שנותיה הארוכות על הבמה, הסדרה נתנה לה הזדמנות להבין עד כמה הוא חשוב. גם בתיאטרון, גם בטלוויזיה. איך אחרי גילה וז'אן ד'ארק עושים את "השיר שלנו" ו"דני הוליווד"? גילה אלמגור כיווצה גבות והתכנסה לתוך כורסתה, ואז השיבה: "כיף, פשוט כיף". זאת מיומנות אחרת, היא מסבירה. כשאתה שורד סדרה יומית, אתה לומד משהו שהוא לא ממש קולנוע ולא ממש תיאטרון ולא ממש טלוויזיה. מצלמים המון סצנות ביום אחד. "ואין זמן לחזרות, אין זמן לבלבולי מוח. אתה צריך לבוא מוכן ולתקתק. חוץ מזה שהיו המון צעירים ואני חגגתי".

צילום: ראובן קסטרו
השנים עושות טוב. אלמגור בצעירותה צילום: ראובן קסטרו

היא מעידה על עצמה: "אני ממשק מעורב". יש לה תיאבון והיא רוצה לעשות הכל. גם פרסומות, גם "ילדי ראש הממשלה", גם תיאטרון, גם קולנוע "ואני אפילו שרה". זה קרה כשיואב גינאי ואוהד חיטמן באו אליה עם טקסט ואמרו: "את תשירי". לאחר עבודה של שנתיים יצאה עם מופע לפסטיבל ישראל הקודם. בחודש הבא היא מתכוונת לחדש אותו. חיטמן, אגב, כתב גם את המוזיקה ל"ביקור הגברת הזקנה", "והוא נהדר, תמיד עבדתי עם אנשים טובים".

אני מזכיר לה איש טוב אחר, בעל השפעה אדירה על הקריירה שלה. סם בייסקוב היה יהודי שניהל את התיאטרון המלכותי בקופנהגן. במאי מחונן שב-1962 בא ל"הקאמרי" לעשות את "גלילאו" של ברכט. הקאמרי חרש כל במה אפשרית כדי למצוא את "וירג'יניה". אלמגור שיחקה עד אז בעיקר יפות וטיפשות. אבל בייסקוב ראה אותה לרגע ב"כנרת כנרת" והחליט שמצא את וירג'יניה. אמרו לו שהיא צעירה מדי, שכולה בת 23, אבל הדני בשלו. יש לו וירג'יניה. לאחר הבכורה, בערב פרידה לכבודו, המליץ לה לנסוע רחוק מכאן וללמוד. "אחרת יחזירו אותי לכל תפקידי הזבל, לכל ה'זיסעלך' האלה". בעודו מדבר הטביע באצבעותיו שני קמטים עמוקים על פניה ואמר: "ככל שיהיו יותר קמטים, כך תהיי טובה יותר".

היום את מרגישה טובה יותר?
"אני חושבת שהשנים בהחלט עושות לי טוב".

אבל ההזדקנות של השחקן אכזרית יותר, לא?
"בעיקר של השחקניות. אצל שחקנים אומרים שצדעיים אפורים מוסיפים יופי וקמטים מדגישים אופי ויש כל כך הרבה תפקידים לגברים".

ואצל שחקניות זה אחרת.
"הפנים, הגוף, זה בית החרושת. זה המפעל. ובגידת הגוף היא בגידה. כמה שתשמן אותו ותעשה פילאטיס ואירובי. והוא בוגד תמיד".

איך את מרגישה את הבגידה?
"יש דברים שיכולתי לעשות לפני כמה שנים והיום זה חורק".

היו פעמים שנאלצת לדחות תפקידים כי פיזית לא יכולת לעמוד בהם?
"לא. אבל ב'אוגוסט: מחוז אוסייג' עליתי וירדתי 156 מדרגות. זה הרבה מאוד. אז עזבתי מאמן שהיה איתי שמונה שנים ולקחתי אחד שעבד איתי רק על חיזוק הברכיים".

אבל מנטלית, איך שחקנית מתמודדת עם יופי אבוד?
"צריך להבין שפעם היית צעירה יפה והיום את מתבגרת יפה".

יש דרך להכין את הראש למסקנה כזאת?
"מגיל 23 התחלתי לשחק אמהות. ב'פורטונה' הייתי אם לחמישה והעליתי עשרה ק"ג בשלושה שבועות, שהורדו אחר כך בשביל 'ארבינקא'".

כשמלאו לה 40, היא אומרת, אפילו לא היה משבר כי כבר שיחקה מבוגרות ומבוגרות מאוד. "חוץ מזה, מגיל מסוים היה לי ברור שכשאכנס לחדר עם שחקנית צעירה בעלת רגליים עד הכתפיים, יסתכלו עליה ולא עלי". וזה בסדר, וזה נכון ואין לה טענות. השאלה היא אם יש מה להציע מעבר לאורך הרגליים. "אז אני אומרת שמזמן עברתי מיופי לאינטלקט", היא צוחקת.

צילום: פיני סילוק
אני לא לוקחת כלום כמובן מאליו. אלמגור צילום: פיני סילוק
אבא ואמא, בואו

כל ענייני הגוף האלה מקבלים פרופורציות כשמציבים מולם את "קרן המשאלות של גילה אלמגור". "העשייה שם מסדרת לי את הראש", היא מודה. פעם בחודש לפחות היא בבית חולים ואחרי זה כמעט כלום לא נראה קריטי. "לפעמים אני מתרגזת ואני נוטה לרגוז, אולי פחות מפעם אבל הפתיל עדיין קצר, ואני אומרת לעצמי: 'זוכרת את הילד ההוא מבית חולים?'".

המגע עם ילדים כל כך חולים, השהייה בבית חולים, הגיל, מתניעים מחשבות על הסוף?
"כן. אולי באופי שלי יש משהו מורבידי, אבל אני כאילו מכינה את עצמי".

איך?
"איך אמר סטיב ג'ובס? 'צריך לחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון'. אני לא לוקחת כלום כמובן מאליו. טלפון מהנכדה - נפלא. הים הכחול שבחלון כל בוקר - מרגש. הצגה שראיתי, למשל אתמול 'וויצק' - מטלטלת".

מוצצת את החיים.
"כן, אבל כמו שאני רוצה, לא כמו שמצפים ממני. אני לא מבזבזת רגע. לא הולכת לבתי קפה, לא לפתיחות, לא להשקות. אבל הולכת הרבה לתיאטרון ויש לי קומץ חברים שיקרים לי כמעט כמו הילדה שלי".

היא מזכירה בין השאר את העיתונאית אירן אנגל, מעצבת התכשיטים איה עזריאלנט ואיתן אבן, השותף להפקת "הקיץ של אביה". לילי שרון הייתה חברה מאוד קרובה, כיום היא בקשר "מצוין" עם בנה גלעד. צדי צרפתי הוא "ילד של הבית". "יענקל'ה אוהב אותו אהבה גדולה ואין כמותו להבין תיאטרון מוזיקלי". כל מה שעשתה בעבר עם מוזיקה עשתה רק איתו. "אני מאמינה בקשר בין אנשים יותר מאשר בקשר דם".

קשר הדם בכל זאת דומיננטי. עם אמא כמו שלך, יכולת לצאת עם פגיעה אנושה, בלי יכולת לתפקד, להקים משפחה.
"וזה יכול להיות גם אחרת. עובדה".

איך את מסבירה שאצלך זה קרה אחרת?
"כל אחד שחווה ילדות אחרת, שלא לומר קשה, יכול להגיד - עכשיו תורי. 'אקח, אטרוף, לא אכפת לי מאף אחד'. אבל אתה גם יכול לומר: 'רגע, אני עומדת על הרגליים וצריכה להחזיר לקהילה'".

כשאת מביטה על חייך, ההצלחה, המשפחה שהקמת, לא מחקו את ההשתוקקות הנואשת לאב?
"לא. אני מקווה שאבא רואה משם כל דבר שאני עושה ואמא גם. תמיד אני אומרת להם: 'אני רוצה שתבואו'".

זה מה שאת אומרת לפני שאת עולה?
"מה שאני אומרת לפני שאני עולה, אני לא רוצה להגיד לך".

במקומות חשובים תמונת אבא עדיין עליך?
"לעתים נדירות. אבל במזוודת האיפור שלי הם איתי תמיד. תמונה של אבא ושל שניהם יחד".

מכל התפקידים בחייך, באיזה את רוצה להיזכר?
"בתפקיד 'קרן המשאלות של גילה אלמגור'".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

ביקורות וטורים

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים