 |
/images/archive/gallery/373/233.jpg סביון ליברכט
רענן כהן  |
|
|
|
|
| ב"הנשים של אבא", סביון ליברכט מטפלת במשפחה מפורקת, זיכרונות מתעתעים ואוברדראפט רגשי. מחזאית השנה לא מתרגשת מהספר החדש וגם לא ממש ששה לפרשנו |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורית הראל
7/10/2005 9:20 |
|
|
|
|
|
|
|
סביון ליברכט, מהסופרות החביבות על קהל ומבקרים כאחד, תמיד מתחילה מתוך כוונה לכתוב סיפור קצר. אבל "הנשים של אבא" (כתר) שיצא החודש, הוא כבר מקרה שני שסיפור קצר כזה מסתעף וגדל לממדים של רומן. "אני אף פעם לא מתיישבת לכתוב בידיעה שאני כותבת
רומן", אומרת ליברכט, שהרומן היחיד הקודם שלה היה "איש ואישה ואיש". במהלך כתיבתו אז, אמרה למי שהיה העורך הראשי של כתר, יון פדר, ש"כן, אני כותבת רומן, אבל איש לא יקרא אותו כי הוא על ניצולי שואה ובית זקנים". ולא צדקה. בכלל.
את אמנם בעלת מוניטין ככותבת סיפורים קצרים מאז הקובץ הראשון והמצליח שלך, שיצא לפני כמעט 20 שנה ("תפוחים מן המדבר"), אבל את ודאי גם ערה לכך שמו"לים לא ששים להוציא סיפורים קצרים, שאין לזה כל כך שוק.
"זה עניין אופנתי. ולמחברי סיפורים קצרים הייתי ממליצה לחכות ולא להאריך בכוח סיפורים רק כדי להוציא. לדעתי בכלל יש בזמן האחרון פריחה לסיפור הקצר, שמתאים יותר לריתמוס המודרני".
אבל זהו, שדווקא הסיפור הקצר שהתחילה לכתוב לפני שלוש שנים, על ילד ואב חסרי בית, שהאב גורר את הילד אחריו בין אהובותיו, התפתח וגדל לרומן החדש: "בשלב מסוים שאלתי את עצמי מה עם האמא, שהרי אם יש ילד, חייבת להיות אמא".
לו היתה משאירה את האב ובנו בסיפור קצר, היא מודה, היתה ודאי דנה את האם למוות כלשהו, שהיה מותיר אותה מחוץ לסיפור. אבל ב"הנשים של אבא", בהחלט ישנה גם אמא. ובין האב לאם ניצב מאיר, גבר בן 30, רווק שנכשל שוב ושוב ביחסיו עם נשים, עורך לשוני בעיתון וסופר של ספר אחד שחי בקונטיקט, ארצות הברית, ואחרי שנים שבהן חשב שאביו מת מתברר לו שהאיש חי בישראל, אבל חולה במחלה סופנית. פתאום באמצע החיים מתעמת מאיר הוריו. עם אמו, אמריקנית במקורה, שנסעה-נטשה אותו כשהיה שבע והוא שב והתאחד איתה באמריקה החדשה לו רק אחרי חודשים עם אביו הגוסס, ששנים קודם לכן ביקש להיחשב בעיניו כמת לאחר שהסתבך בפרשת רצח; עם קרעי זיכרונות ילדותו ובעיקר עם אלה מהתקופה הקצרה והאינטנסיבית שבה נגרר עם אביו בין נשותיו לאחר נסיעת אמו; ויותר מכל, עם עצמו. "איזה מין ילד הייתי?" שואל את אמו והיא, לאחר מחשבה, עונה: "ילד עם דמיון".
"זה דבר נורא מעניין, רשומונים של זיכרון", אומרת ליברכט "קראתי המון ספרי מחקר בנושא הזיכרון ולמדתי שהחלק הכי רעוע ושביר בזיכרון הוא החלק החווייתי. גם אני זוכרת את אותה חוויה באופן שונה בתקופות שונות בחיי. זיכרון יכול להתעוות לגמרי בגלל ההווה. והאופן שבו זיכרונות רותמים את עצמם להווה זה נושא שמעסיק אותי כאדם".
ואכן בספר, מאיר שנע בין אמו לאביו, בין מה שכל אחד מהם זוכר ומשחזר לבין מה שכל אחד מבקש לדעת, מעמת גרסאות שו נות של זיכרונות ואמת, עושה את המניפולציות שלו ביניהן ומסרב בעצם "לבחור צד": " הוא מסרב לשרת אותם", אומרת ליברכט, "הורים לא אחת משתמשים בילדים כחיילים בקרבות ביניהם ומאיר, הגיבור, מסרב. הוא סרבן גיוס".
ובסופו של דבר במה הוא מאמין? האם הוא מאמין שאביו היה מעורב ברצח? שאמו לא יכלה לתת לו יותר כי היתה קורבן בעצמה? שהוריו רצו להגן עליו?
"אני חושבת שהוא מבין, בעיקר אחרי ביקורו אצל העדה היחידה (אישה קשישה ומעורערת המאושפזת במוסד לחולי נפש, שאחותה היתה קורבן הרצח - א.ה), שהוא אף פעם לא יידע את האמת. שהאמת שיספר לעצמו קבילה כמו כל סיפור אחר-של אביו, של העדה, של כל אחד".
ועם ידיעת אי-הידיעה קשה כל כך לחיות?
"כן. קשה לחיות עם הידיעה שאף פעם לא נדע את האמת האובייקטיבית, אם היא בכלל קיימת, שהדברים הרבה יותר מורכבים".
ולמה זה חשוב?
"כי אתה רוצה לדעת את ההיסטוריה שלך, כי באופן מסוים זה מבהיר לך מי אתה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עטיפת הספר החדש, "הנשים של אבא"
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
ההיסטוריה הפרטית של ליברכט מתחילה בגרמניה לפני 57 שנה, עם השם סבינה. היא נולדה במינכן לאמה ולאביה, ששרד את בוכנוואלד ולימים גילתה שאיבד בשואה אישה ותינוקת. הוריה הקפידו לשתוק את השואה. "בבית שבו גדלתי היתה שתיקה טוטאלית", אמרה פעם בראיון. ב-50' עלו לארץ (יש לה אחות צעירה ממנה), לבית ערבי בבית דגן שממנו עברו לבת ים. אחרי השירות הצבאי נסעה לשנה וחצי ללמוד בלונדון, ואז שינתה את שמה לסביון. היא לימדה אנגלית והיתה עיתונאית ב"את", גרה שנים בחולון (עכשיו בתל אביב), היתה נשואה לפסיכולוג ויש לה שני ילדים בוגרים. בסדנת כתיבה של הסופרת עמליה כהנא-כרמון צברה ניסיון וספרה הראשון, שזיכה אותה בתוך חודשים ספורים בפרס אלתרמן, יצא כשהיתה בת 37.
"הנשים של אבא", ספרה העשירי, סוגר שנה מקצועית טובה בעבורה. שנה שראשיתה בעלייתו לבמה של המחזה שכתבה (והמתין כארבע שנים בבית ליסין), "סינית אני מדברת אליך", אשר זיכה אותה בפרס מחזאית השנה במסגרת פרסי התיאטרון (הפרס עומד על המקרר), וסופה בספר החדש.
מה נותנת לך הכתיבה המחזאית לעומת הספרותית?
"זה מאזן. הכתיבה הספרותית נעשית בבדידות גדולה, כמעט בניתוק, ודרך המחזאות את פתאום נעשית חלק מהעולם. במחזאות אני עוד מרגישה תלמידה, לכן אני מקפידה לראות את כל ההצגות, גם כאלה שנחשבות גרועות. קשה נורא לכתוב מחזה, יותר מספר, כי הסד אכזרי מאוד. אם את משנה דמות אחת - הכל משתנה. יש הרבה כותבים מוכשרים שנשברים מכך שבמחזה צריך לכתוב טיוטה ועוד טיוטה. צריך נשימה ארוכה מאוד".
ויכולת לקבל ביקורת.
"על כל מחזה שלי שעלה כתבתי עוד עשרה. חלק מההכשרה זו הכתיבה. והרבה פעמים המשפט שחזר על עצמו ונאמר לגנאי כשהגשתי הצגות, היה שזה כתוב ספרותי מדי. לזכותה של ציפי פינס (מנהלת בית ליסין שבו מועלה "סינית" - א.ה) שמלווה אותי כ-15 שנה בכתיבה, ייאמר שהיא אמרה לי על כל מחזה שהגשתי ולא הועלה,'יום אחד את תפנימי את כללי הכתיבה הדרמטית'. וכנראה הפנמתי".
"סינית", כאמור, חיכה ארבע שנים לעלות לבמה, עיכוב שנבע גם מחשש מרתיעת הקהל מפני הנושא - מדובר במחזה שעוסק בכאבם של בני דור שני לשואה. "ביום שחתמתי על החוזה עם בית ליסין קניתי אוטו, וציפי אמרה לי שאני אופטימית", מחייכת ליברכט נבוכה-גאה בהישג של המחזה שכבר נושק למאה הצגות ומכור קדילכל שנת 2006. "לפעמים אני מגיעה לתיאטרון כשיש הצגה, נכנסת לאולם ונדהמת מפני האנשים. הרי את פני הקוראים אני לא רואה, רק פעם אחת ישב לידי במטוס גבר שקרא ספר שלי וזה היה משונה, כמעט מציצני, להביט בו כי חוויית הקריאה היא אינטימית והרגשתי פולשנית. בתיאטרון אני רואה את הקהל וזה מדהים לראות אנשים בוכים ממה שכתבתי".
עכשיו היא עובדת על מחזה שהתחילה לכתוב כבר לפני חמש שנים, על חנה ארנדט ומרטין היידיגר, "שני פילוסופים, אינטלקטואלים, אולי הכי חשובים של המאה שעברה. וגם זה כבד ורציני, אבל זה מה שבא לי לכתוב. כבר שיניתי חצי לגמרי. וזה הדבר שמחזאי צריך ללמוד: לזרוק חומרים לפח באכזריות ולדעת ששום דבר מהגרסה הראשונה לא ישרוד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כוכבת המחזה הבא, חנה ארנדט
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נושאים כבדים, השואה, הדור השני, כאב, חסר וצער - אלה חומרי הבנייה ברבות מיצירותיה של ליברכט, שמכירה את כל הדברים האלה ואת שתיקתם מהבית. גם בספר החדש מוטל צל השואה על הגיבורים, דרך הביוגרפיה השתוקה של האב: "אני מניחה שזה קשור, לא יכולה להתחמק מהביוגרפיה שלי. אני חוזרת לנוף האנושי עם דמויות כמו האב וברל (ספק קרוב משפחתו - א.ה) אני מרגישה הכי נוח, אני יודעת מה הם חושבים. אני חושבת שכשיש נגישות לפצע, זה מנדיד את עצמו מסיפור לסיפור. גם סיפורים שלי על הורים שכולים אני מחברת בתוכי לשואה".
מאיר הבוגר שמאחה רסיסי זיכרונות ילדות, זוכר דברים אחרת מהוריו וגם מבקש לסגור פערים על דברים שאינו יודע.
"בילדות אתה הכי חסר אונים. והמקום שאתה פגוע כילד, שם אתה מתעכב גם אם אתה צומח ביולוגית. החלק הכי מעציב הוא שהדפוסים הכי בסיסיים מתעצבים בילדות. בבגרות יש מיזוג והנגדה של דפוסים שהיו לנו עם ההורים".
אפשר לראות במאיר ילד שבעצם עובר סוג של התעללות נפשית.
"הורים לפעמים עושים דברים איומים מכוונות הכי טובות. זו אחריות כבדה להיות הורה כי הטעויות בלתי נמנעות מעצם זה שילד עד לחיים שאף פעם לא מושלמים. הריבוי של סיטואציות בחיים מנטרל את החד-משמעיות של המצב האנושי. יש מי שגידול ילד זו החוויה הכי משמעותית בחייהם, ויש כאלה שזה הסיוט הכי גדול שלהם. אני מכירה כאלה וכאלה. ושום חוויה לא עומדת בפני עצמה, היא תמיד מתחככת עם אחרות, שנותנות לה משמעות והופכות אותה לדבר כזה או אחר. לכן אני חושבת שהדיבור על הדברים לפעמים יותר מבלבל ממבהיר".
אז צריך לדעתך בשלב כלשהו ללכת קדימה ולהפסיק לדבר על דברים שהיו?
"אין תשובה אחת. יש כאלה שמפילים את הגרזן בגיל עשר ומשם חיים אחרת, ויש כאלה שעד גיל 80 רודף אותם ויכוח עם אמא. עד שאתה לא מבין את עצמך ואת הסיפור שלך, יש לך מחסום מלהבין את העולם. למה אנשים הולכים לפסיכולוג? כדי לפענח את זה".
זה קשור בגיל נפשי?
"כן. הגדרות ילדות והתבגרות משתנות".
מאיר, הגיבור, כתב ספר אחד שהיה בעצם סיפור אמיתי של חבר. הוא בעצם סוג של "גנב חיים", הגדרה שסופרים רבים נוקטים. גם את מרגישה ככה?
"לא. אני לא יוצאת לרחוב עם פנקס מטאפורי. אבל אני חושבת שדברים נטועים ויוצאים באופן לא מודע".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"בילדות אתה הכי חסר אונים". ליברכט. צילום: רענן כהן
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בהתחלה כשמאיר שומע שאביו, שאותו חשב למת, חי, הוא מתייחס לכך כ"אופציה לספר". אבל בהמשך זה הופך למסע בירור-גילוי לגמרי אישי. ובכל זאת, למרות סקרנותו העצומה, בסופו של דבר כשהוא מוצא שיר שכתב אביו המשורר ומוקדש לאמו, הוא לא קורא אותו.
"זה נוגע לנקודה שכל סופר מכיר לדעתי, שלילדים יש קושי לקרוא מה שהורים כותבים. הילד שמכיר את ההורה מפן מסוים מגלה פתאום פן אחר לגמרי. בגיל מסוים זה מבהיל ובאחר מרתיע. רוב הסופרים מדווחים שילדיהם לא קוראים אותם. אולי מפני שילד עד לחיי הורה ויש לו יותר נתונים על מה שאמיתי, והוא יכול לזהות את עצמו ביותר דברים. העובדה היא שרוב ילדי הסופרים מרגישים בקריאת ספריהם פלישה לאינטימיות של ההורה.
"מאיר לא קרא את השיר בעיקר בגלל הכותרת. וילד, אם קשה לו להיכנס לחיים הרגשיים של הוריו, ודאי קשה לו להיכנס לאינטימיות המינית שלהם. והילד הזה ממש חלק מיטה עם אביו והנשים שלו".
והוא נזכר בדברים.
"רוב הסיפורים שמשחזרים מהעבר, מוסיפים להם פרטים שאף פעם לא נדע מה מזה אמיתי. חלק גדול מהדברים מומצא. אני יודעת למשל שבהקשר הזה, יש שאלה באיזו מידה אפקטיבי לראיין ניצולי שואה אחרי 50 שנה. אני יודעת שיש ניצולים שהמציאו לעצמם ביוגרפיות כחלק מהסתרת מה שהיה בשואה. מאיר בספר ממציא, נשען על עובדות שהוא שומע מהוריו ומוצף בחלקי זיכרונות. והוא מספר לעצמו את האמת שלו, שכנראה רחוקה מהאמת האובייקטיבית".
ובסופו של דבר הוא מצליח להבין, להכיר את הוריו כבני אדם?
"כשאתה מגיע למקום הזה בחיים שאתה רוצה ויכול להבין דברים כאלה, ההורים שלך כבר לא מי שהיו בצעירותם, כבר לא האנשים ההם שלא תכיר אף פעם. יש מי שמסוגלים לנתק את עצמם מהחיבור האוטומטי ולבחון את הוריהם מבחוץ, זה אפשרי, אבל השאלה היא שוב, עד כמה הזיכרונות, החוויות שנדמה שזוכרים אותן, באמת התרחשו באופן שאדם זוכר. אתה תמיד נשאר כלוא בזיכרונות שלך".
את אישית מסוגלת להבין את אבא שלך ששתק את עברו?
"לא. אבל את השתיקה הפנמתי. אני גם שותקת דברים חשובים וקל לי יותר לכתוב עליהם".
הספר יוצא במבול של ספרים של סופרים אהודים. את לא חוששת?
"זה לא בשליטתי ולמדתי לא להתערב. אני חושבת שבסופו של דבר זה לא משנה, כי חיי ספר לא נמדדים בחודשים שהוא כן או לא ברשימות רבי המכר. אולי רק בעוד עשר שנים הוא יפגוש את הקורא האידאלי. כן, זו מחשבה מרגיעה, אבל אני ממש לא נלחצת כשספר יוצא".
אמרת בעבר שכתיבה עיתונאית וספרותית לא הולכות יחד.
"דיברתי מניסיון שלי. הרגשתי שהדברים מתנגשים וידעתי שאני צריכה לעשות בחירה. עיתונות שואפת לדבר המובן-מיידית, לניסוח הכי פשוט וקולע שלא יכול להרשות לעצמו מורכבות של משפט ספרותי. אני לא הצלחתי לתפקד על שתי הרמות, ובשלב מסוים הייתי צריכה לעשות בחירה. העיתונות בעיניי היא מקצוע משחית לסופר, כי זה מקצוע שמאמן אותך להיות מדויק בקווי מתאר של סיפור, ולכן זה מגביל את הדמיון".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
