ראיון חושפני: כך הפכה בת הרופא לחשפנית ביפן

תערוכת הצילומים החדשה של יעל שחר במוזאון רמת גן, שמציגה ברובה נשים בעירום, מתכתבת עם חוויה אישית של הצלמת: חשפנות במועדון בטוקיו. שחר: זו הייתה תקופה מעניינת ומלאת חוויות

יונתן אסתרקין | 22/6/2011 16:02 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
"למה הלכתי להיות חשפנית?" שואלת אותי, כמעט בפליאה, הצלמת יעל שחר, בתשובה לשאלה הדי מתבקשת. "לא יודעת לגמרי. הייתי תמיד בן אדם מעט פרוע שלא הולך עם הזרם. סוג של פסיכית. תמיד צילמתי את עצמי ואחרים בעירום, וגם הייתי אחרי קשר רומנטי די הרסני. ידעתי שביפן אפשר לעשות מזה הרבה כסף, אז למה לא".
יעל שחר
יעל שחר צילום: עצמי


למה לא באמת, אנחנו בעד. אכן, לפני כעשר שנים, כשהייתה בת 27 ובדיוק סיימה את לימודי הצילום שלה במדרשה לאמנות במוסררה, ירושלים, ארזה שחר את הפקלאות ונסעה לשלושה חודשים לטוקיו במטרה ברורה - להתפשט ולרקוד בפני אנשים זרים בלבוש מינימלי, במקרה הטוב. ולא שתגידו שמדובר במופרעת נטולת ערכים מבית הרוס - שחר היא מושבניקית מהצפון, בת לאבא רופא, אם מורה ואחות לשניים.

הלימודים במדרשה, היא אומרת, היו במידה מסוימת זרז להחלטה. "בתור תלמידה לאמנות, איכשהו הדברים האלה אפילו יותר לגיטימיים. היה אפשר להתפרע ולקרוא לזה אמנות. ככה שהכול הביא לכך שאחרי הלימודים חשבתי שזאת תהיה חוויה מעניינת ורווחית".

החוויה הסוערת נשאה פרי, והסתיימה בסרט הדוקומנטרי "מליסה mom ואני" של הבמאית לימור נחמיאס, ששודר בערוץ 8, והתבסס ברובו על צילומי וידאו של שחר מתקופת החשפנות שלה במועדון היפני. החוויה כנראה עדיין נטועה בה עמוק, כי בימים אלה מציגה שחר תערוכת חדשה במוזאון לאמנות ישראלית ברמת גן, שבאה בעקבות הסרט המדובר, והמציגה צילומים רבים של נשים בעירום, בכלל זה חשפניות, שהיא פגשה ביפן. הסרט אף הוצג שוב בפתיחת התערוכה בתחילת החודש.
קוק בצהריים

כבר בפתח השיחה מבהירה שחר: "תקופת החשפנות שלי זה לא משהו שאני מתביישת בו או מתעלמת ממנו, אבל חשוב לי שלא לצאת פה על תקן אחת שהתפשטה למחייתה, ופתאום החליטה להציג צילומים שלה. אני לא חשפנית שמצלמת, אני צלמת שעבדה בתור חשפנית. אז חשוב לי שנדבר על

צילומים, לא על היקף החזייה שלי".

מאחר שהיא עצמה (או יחסי הציבור מטעם התערוכה החדשה) מזכירה את ניסיונה בחשפנות, ומכיוון שברור שיש קשר חזק בין הנסיעה ליפן והעיסוק בגוף הנשי לאמנות שהיא מייצרת - אנחנו מתעלמים בנימוס ומפליגים לשאלה הבאה.

חוויית החשפנות ההיא הפתיעה אותך או שזה היה בסופו של דבר דומה למה שדמיינת?
"אני חושבת שזה היה די דומה. באמת עשינו הרבה כסף. אבל מצד שני תחביב יקר כמו קוקאין זה משהו שדי חיסל את הכסף, ככה שבדיעבד לא ממש חזרתי עם הון".

קוקאין אמרת?
"כן, הבחורה שבסוף עליה עשיתי את הסרט, מליסה מאם, חשפנית אמריקנית שעבדה שם, הייתה עושה שלושה או ארבעה גרם ביום. אז די מהר, תוך כדי הצילומים שאני מצלמת אותה ועוקבת אחריה, התחלתי לעשות גם, וזה הגיע לכמויות לא קטנות.

" ככה עברו להם שלושה חודשים בערך באותה שגרה: קמים בצהריים - גרנו במין מגורים כאלה של כל הבנות יחד - אוכלים משהו, יש להם מין לביבות טעימות כאלה שאוכלים בבקרים ב'סבן אילבן'. משם הולכים לג'ים, עושים ספורט, וישר למועדון.

"במועדון עושים שורות, שותים, מפטפטים, ותוך כדי זה גם עולים לרקוד בסשנים של שלוש דקות. ואז ממשיכים הביתה עם הבילוי. ככה שלושה חודשים".

ואיך התחושה תוך כדי?
"לא תחושה רעה. ואם יש משהו אז הקוק מיד מכבה אותו. זה בעיקר קצת משעמם אחרי כמה זמן. חוזר על עצמו ונעשה סוג של רוטינה מונוטונית".

משהו בכל זאת הפתיע אותך בחוויה?
"הפתיע אותי בעיקר המגוון הגדול מאוד של נשים שהיו שם וסיפורי החיים שלהן - יפניות ומערביות. היו כאלה שהיו עם הסיפור הקלאסי של בית הרוס וכאלה, אבל היו גם סיפורים אחרים לגמרי.

"הייתה בחורה מניו זילנד, בתולה, בת 20, שהיא פסנתרנית קלאסית בפילהרמונית של ניו זילנד. סתם ככה בטיול ביפן נגמר לה הכסף, אז היא החליטה לנסות להיות חשפנית, ובא לה טוב.

צילום של יעל שחר
צילום של יעל שחר  צילום: יעל שחר

"מגוון עצום של סיפורים. זה היה מרתק. וגם להשקיף ככה מהצד על התרבות היפנית והקודים שלה, לדוגמה הצורך שלהם לעשות הכול - חברתית, אמנותית, לא משנה - על פי תבניות שידועות מראש, וזה בזמן שאני כבן אדם לגמרי להפך. לעולם לא יודעת לאן אני הולכת והכול על אינסטינקטים. זה היה מאוד מעניין".

החשפנות שינתה משהו ביחס שלך לגברים? הרי גברים במועדוני חשפנות זה סוג של אינפנטילים מזילי ריר ודי דוחים.
"אינפנטיליות יכולה להיות תכונה חמודה אצל גברים עד לרמה מסוימת. ולגבי שינוי יחס לגברים - אני חייבת להגיד שזה לא קרה. אני חושבת שהסתכלתי על הגברים היפנים כסוג של רובוטים או יצורים מהחלל. לא ממש גברים.

"אני לא חושבת שהייתי יכולה להתפשט ולרקוד מול גברים מערביים. היפנים, גם בגלל הלוק וגם בגלל הקודים, הם לגמרי לא אובייקטים גבריים בעיניי. אז זה איכשהו הגן עליי. גם ההתנהגות של היפנים היא אחרת לגמרי. הם מנומסים בטירוף, את אך ורק רקדנית וחשפנית, ולעולם לא זיון פוטנציאלי. אין הצעות מגונות. אין ריקודים פרטיים".

צילום בעידן הפייסבוק

החזרה לישראל, כמעט באופן מובן, הייתה טראומתית. "כשחזרתי לארץ, למזלי בלי התמכרות הרסנית לקוקאין, פתאום הגיע סוג של התפרקות", היא אומרת.

"הייתי חצי שנה אצל ההורים בצפון ובקושי יצאתי מהבית. אני מניחה שהכול יחד פשוט הכה בי. הכול - ההפסקה בסמים, הטלטלה של חזרה לארץ וה' או-קי, מה עושים עכשיו בחיים'. פתאום שם ורק שם, אצל ההורים, התחלתי להרגיש שיש לי גם איזה סוד נוראי, החשפנות, שאולי אני באמת צריכה להסתיר ואולי לא יבינו.

"לקח לי הרבה זמן להתגבר על זה. עם הזמן זה התרכך, והתחלתי יותר ויותר לספר. כשסיפרתי לאימא היא אמרה:'אל תספרי לאבא'. אבל סיפרתי גם לאבא ולכולם. ואז התחלתי גם להתעסק בחומרי הגלם שצילמתי שם ביפן ולחפש מישהו שיעבוד אתי ביחד עליהם ושניצור יחד את הסרט.

יצירה של יעל שחר
יצירה של יעל שחר  צילום: יעל שחר

"ככה הגעתי ללימור. התגובות על עניין החשפנות היו הרבה פחות גרועות ממה שחשבתי שהן יהיו. איכשהו זה ככה הוציא אותי מהתקופה הרעה. שכרתי דירה בתל אביב, והתחלתי לעבוד בכל מה שקשור לצילום. פורטרטים, אירועים וכל מיני כאלה, ובמקביל לאסוף חומרים לתערוכה".

כיף להיות צלמת אירועים?
"זה מעצבן. בעיקר מעצבנים אלה שטופחים לך על השכם תוך כדי שאת מכוונת פריים שתצלמי אותם או מראים לך את הדוד השיכור שאיזה מצחיק יהיה לצלם אותו בפעם האלף".

גם היום היא חיה בתל אביב, נמצאת בזוגיות ואימא לילדה בת שנה. התערוכה שלה משקפת צילומים מובחרים מהעשור האחרון. חלקה מבוימת ומעוצבת עד לפרט האחרון, וחלקה רגעים שהיא קלטה ככה פתאום ותיעדה. האוצרת איילת השחר כהן מעידה:

"יעל מתקרבת אל המצולמים שלה עד כדי חיכוך. היא פולשת אל תוך האינטימיות שלהם ומזמינה אותם, בגלוי או בהסתר, לשחק מול המצלמה. ההזמנה מאפשרת גם לצלמת וגם למצולם לבחון מחדש את הגבולות שלהם. יש פה מחקר פרטי של דימויים של נשים צעירות ובוגרות בנקודות זמן שונות בחיים שלהן ושל הצלמת".

בעידן שבו כולם מצלמים את כולם ומעלים לפייסבוק זה קשה יותר להיות צלמת מאשר פעם, כשרק הצלם ידע להפעיל מצלמה רצינית, לפתח תמונות וכך הלאה?
שחר: "המון צלמים מתבאסים על הטכנולוגיה שמאפשרת כביכול לכל אחד להיות צלם כי כל אחד יכול לשלוף אייפון ולצלם ולעשות מניפולציות לתמונה במחשב ויחד עם היחסיות באמנות שקובעת שאין דבר כזה חשוב ולא חשוב, אז גם כל אחד יכול לצלם את אימא שלו הפרטית ולהגיד שזה אמנות לא פחות חשובה משל מישהו אחר.

"זה הכול נכון, אבל מצד שני, לדעתי זה רק מכריח אותנו, הצלמים, לקרוע את התחת ולעבוד קשה יותר. שזה דבר חיובי בעיניי. מה שעושה אותי צלמת זה העין שלי. היכולת לקלוט רגע שאחרים לא קולטים. זה הכישרון".

איך חוויית החשפנות השפיעה על הצילומים?
"אני לא יודעת אם זה קשר ישיר או לא, אבל בכל מקרה לגברים בתערוכה כאילו'אין מבט', כלומר רואים חלקי גוף שלהם בלבד או גבר עם עיניים מכוסות. ה' זכרים' היחידים שרואים את מבטם הם הילדים. הילד עם הרובה והתינוק בידיים של 'המדונה'. הראשון הוא ביקורת מסוימת שלי על המיליטריזם של חיינו גם פה וגם אולי בארצות הברית, והשני הוא שימוש ב' גבר' התינוק כדי להגיד משהו על האישה שמחזיקה אותו. על היותה סוג של מדונה, רכה ואימהית. זה במובן מסוים אני, אחרי כל טלטלות החשפנות והנעורים הפרועים, היום. כשיש לי ילדה".

מה אתך היום? מה מתוכנן לעתיד?
"אני עוסקת בפרויקט צילום, גם סטילס וגם וידאו, עם ננה שרייר, שהיא אישה חזקה, מורכבת ומעניינת בטירוף; וגלריה'מיקה', שמייצגת אותי, עוזרת לי עם העשייה האמנותית שלי; ואני אימא. מי היה מאמין".

התערוכה של יעל שחר "WANNA PLAY" תוצג במוזאון לאמנות ישראלית ברמת גן עד ה-28.6. הצילומים מימין הם מתוך התערוכה.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/local/center/ -->