קולות של תקווה: במאהל בשכ' התקווה לא מתכוונים לוותר

מאז החלה המחאה החברתית ואוהלים צצו בכל פינה, חשו מקימי מאהל התקווה כי כל תשומת הלב מופנית לדפני ליף וחבריה בשדרות רוטשילד. עתה, לאחר שנציגי המאהל נבחרו להנהגה החדשה במאבק על הדיור, הם מקווים שיישמע גם קולם של אלה שעבורם האוהל הוא באמת הבית, ולא רק גימיק מחאתי

טל אריאל אמיר | 29/8/2011 13:02 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
תגיות: מחאה חברתית
לפני מספר ימים, כאשר דפני ליף ישבה מול מצלמות התקשורת וקראה ליו"ר ועדת רוטשילד מנואל טכרטנברג להתפטר, התבוננו בה יושבי האוהלים בשכונת התקווה בעיניים כלות. הם לא הוזמנו לשמוע דבריו של פרופ' טרכטנברג ולא גיבשו עדיין דעה לגבי עקרונות הוועדה. הם הרגישו תלושים, בדיוק כמו בשבוע בו הצטרפו בלהט למאהל רוטשילד.
איציק ודנה אמסלם
איציק ודנה אמסלם צילום: יוסי אלוני


"האנשים שם היו צעירים, רובם סטודנטים שהגיעו מבתים מבוססים, ואנחנו היינו משפחות עם ילדים", אומרת דנה אמסלם, מראשי המאבק בתקווה. "ברוטשילד יש אנשים נפלאים, אבל הרגשנו שמנהיגי המאבק לא ממש מתעניינים בנו. הם מדברים על יוקר הדיור ואנחנו על יוקר המחייה.

"הם מדברים על דיור בר השגה, אנחנו דורשים דיור ציבורי. כשראינו שאין לנו מילה שם, החלטנו לחזור למקום ממנו באנו ולהיאבק על הדרישות שלנו. למרות שאנחנו דור שני ושלישי למצוקה, לא היה לנו ביטוי הולם. אין לנו תמיכה כספית והתורמים מחפשים את רוטשילד.

"ביום חמישי האחרון, למשל, הרמנו כאן מופע עם אמנים כמו חופני, שימי תבורי ואהובה עוזרי, אבל לא היה כסף כדי להדפיס פליירים".

טון דיבורה של דנה השתנה רק בסוף השבוע בעקבות הבחירות להנהגה החדשה במאבק על הדיור. ההנהגה תכלול גם שני נציגים מכל מחוז בארץ, וממחוז תל אביב נבחרו איציק, בעלה של דנה, ומנהיג המאהל בבת ים. עכשיו, כך היא מקווה, יישמעו גם דרישותיהם. מאהל התקווה ממוקם בגן המרכזי בשכונה. 17 אוהלים, שולחן פלסטיק, שלושה מקררים קטנים, וכעשרים ילדים רעשניים המתרוצצים על הדשא ומחפשים תעסוקה. לא רחוק מהם ממוקם המאהל של האמהות החד הוריות.
מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד
מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד  צילום: יהונתן שאול

המצוקה האישית והכלכלית ניכרת מכל פינה, גם התסכול. רובם חסרי תעסוקה ומתקיימים מהבטחת הכנסה מזערית. הם הגיעו מבתים מעוטי יכולת ונולדו לתוך דוחק כלכלי. מחאות הקוטג' והדיור הינן אקוטיות עבורם, ולא רק שם של מאבק.

מי שיעבור במאהל התקווה באמצע הלילה יגלה כי התפוסה מלאה. האוהלים הם מקום המגורים היחיד של התושבים, שלרובם אין קורת גג כבר תקופה ארוכה. כאן האוהלים אינם מדגישים בעיקר את הקונספציה. פה הם אוכלים, מתקלחים, מנהלים בקושי את המאבק האישי שלהם. מהמאהל הזה, בעוד כשבוע, הם ישלחו את ילדיהם לבית הספר, חלקם לכיתה א'.

תכננתם כבר את החזרה לבית הספר?
"לא, זה הבית שלנו עכשיו וניאלץ למצוא פתרונות. נאלתר ארונית לספרים, נארגן פינת ישיבה לשיעורים ונשתדל להסתדר. מה נעשה, נתקפל מכאן? לאן? הסברנו לילדים את מהות המאבק, אבל אני עדיין חוששת כיצד יתייחסו אליהם חבריהם בבית הספר. בסופו של יום יחזרו כל התלמידים לביתם, לחדר שלהם ולמזגן, ואילו הילדים שלנו יחזרו לאוהל".
חלוצי המחאה

את מחאת האוהלים הייתה אמורה להוביל קבוצת התקווה, שיוזמיה הם דנה, בעלה איציק, וחברם שלומי אברהם. התוכנית להקים עיר אוהלים גדולה במרכז כיכר רבין, עלתה בקרבם לפני כחצי שנה, כאשר הצטרפו לגוף הנקרא קואליציית צעירי המהפכה.

דנה וחבריה היו אמורים להגיע לכיכר ב-13 באוגוסט , מצוידים בעשרות אוהלים, ולא לזוז מהמקום עד שיענו דרישותיהם, אלא שהמזל לא עמד לצידם. לאחר שבמשך חודשים ארוכים הפיצו את תוכניתם בפייסבוק ובאינטרנט, וקראו לאזרחים לחבור אליהם, גילו כחודש לפני התאריך המיועד כי העירייה פצחה בעבודות לחידוש אבני הכיכר. במקום אוהלים נערמו במקום חול ודחפורים.

"למעשה", אומרת דנה אמסלם במבוכה, "היינו אמורים להיות חלוצי המחאה. התגבשנו אפילו לפני מחאת הקוטג'. לא אשכח איך ביום חמישי לפני כחודש ישבנו אצל חמותי, כי אין לנו בית, שקלנו האם להעתיק את המחאה שלנו לכיכר המדינה, ופתאום ראינו בטלוויזיה שהמחאה הקדימה אותנו. הופתענו. בהתחלה חשבנו שחלק מאנשינו פעלו מאחורי הגב. אחר כך הבנו שאלה סטודנטים, ושמחנו שעוד מישהו מרגיש כמונו. תוך יומיים הגענו לרוטשילד עם אוהל משלנו.

"היינו בין 20 האוהלים הראשונים, אבל כבר בהתחלה הרגשנו אאוטסיידרים. האנשים היו נפלאים, אבל ההנהגה הייתה אז מנותקת מאיתנו". איציק אמסלם מתפרץ לדברי אשתו. "זה מבורך מה שעשו ברוטשילד, וכל מחאה היא חשובה אבל לא הייתה אחדות", הוא אומר.

"הרגשנו שונים. בהתחלה

לא נתנו לי לחבק אותם. הבאתי מרצה לכלכלה והתעלמו ממנו. ראיתי אנשים שחוטפים רמקולים כדי לדבר ונעשה לי לא נעים. התחברתי רק לקול בשטח, אבל עכשיו אנחנו יוצאים לדרך חדשה". את החזרה לשכונת התקווה הובילה דנה, שחוץ מתחושת הניכור חששה מהקרבה של ילדיה לכביש.

ההתמקמות בגן התקווה הייתה מבחינתה סימבולית. משם יצאה מחאת האוהלים של שנות התשעים. כחודש לאחר שהוקם מונה המאהל של התקווה זוגות צעירים, מספר מבוגרים, ילדים קטנים והומלס אחד. מרכז המאהל, שנבנה בצורת מעגל, מבליט את השוני שבינם לבין רוטשילד - במקום צעירים המנגנים בגיטרה, מוצבות מיטת תינוק ולול, העמוסים בבגדי ילדים וצעצועים ישנים. בקצה המאהל נמצאת בריכת מים שנתרמה לילדים, אולם כעת היא מונחת על צידה מלאה בעלים מצהיבים.

"דווקא שמחנו כשקיבלנו את הבריכה", מתנצלת דנה, "אבל אין לנו איך לתחזק אותה. היא צריכה מים וכלור, ובמעט הכסף אנחנו מעדיפים לקנות לחם. זו מלחמת הישרדות אמיתית. פה אין משאיות שמורידות אוכל וציוד.

"אצלנו המאבק הוא על הדברים הבסיסיים ביותר. בימים הראשונים שלחנו פקסים לחברות הכי ידועות במשק, וחוץ מרשת סופרמרקטים אחת ועמותת 'לתת' אף אחד לא התייחס. כולם רוצים את רוטשילד עם המצלמות מסביב. יש בשכונה אנשים שחיים מהיד לפה, אבל מדי פעם מביאים סיר אוכל, קופסאות שימורים, שתייה. כשהכסף נגמר, עושים מגבית לקנות מים. הבוקר, למשל, לא היה לנו אפילו לחם".

הכסף עמד בדרכנו

קשה למצוא התמרמרות בקרב אנשי שכונת התקווה. הם אדיבים ומשתדלים להישאר אופטימיים למרות הרקע הקשה והדומה. דנה ואיציק, שמובטל מספר שנים עקב פגיעה בכתף, התגוררו בתשע השנים האחרונות בשכונת עזרא, בבית בו התגורר אביה המנוח של דנה.

השניים גידלו ארבעה ילדים בדירת שני חדרים, אולם לאחר שניסו לסגור את המרפסת גילו שלדלתם הוצמד צו הריסה. המשפחה נותרה ללא קורת גג. חברם שלומי הוא מסגר במקצועו, המתקשה לעמוד בתשלומי שכר הדירה. כמוהו גם יוסי, זקן השבט, מתגורר באוהל בגן כבר יותר משנתיים.

מה אתם רוצים שיעלה לסדר היום?
דנה: "הדיור הציבורי הוא החמצן שלנו. בגלגול הזה לא יהיו לאף אחד מאיתנו 500 או 600 אלף שקלים לבית. אנחנו רוצים שהממשלה תבנה דיור ציבורי, כמו שנעשה בעבר עם עמידר, עמיגור וחלמיש, ותשכיר לנו אותו במחירים נוחים ועל פי קריטריונים אינדיבידואלים. כל אחד על פי רמת היכולת. כבר שלושים שנה לא בנו בארץ דיור ציבורי, ואם נמצא דירה כזו אז התור יכול להגיע לעשרים שנה".

מדוע קולכם לא נשמע במסיבת העיתונאים בה דפני ליף קראה למנואל טרכטנברג להתפטר?
"אף אחד לא הזמין אותנו. בעבר הובטח לי שהמאהל של רוטשילד יתמוך בנו, אבל בפועל זה קורה רק עכשיו. מדי פעם הגיעו משם אנשים עם מעט שקיות מזון, אבל נראה שעכשיו מתייחסים אלינו. המאבק שלהם הוא חשוב, אבל גם הקול שלנו צריך להישמע".

דפני ליף במסיבת העיתונאים שארגנו מארגני המחאה המחברתית
דפני ליף במסיבת העיתונאים שארגנו מארגני המחאה המחברתית  צילום: אורי דוידוביץ

חשבתם לעזוב את תל אביב?
"למה שניעקר מהשורשים שלנו? אם בשכונת התקווה קשה לחיות, אז איפה יהיה קל? המאבק שלנו נובע מהרצון לעצור את העוני שמתגלגל מדור לדור. אני לא רוצה כזה עתיד לילדים שלי. הבעיה שבמקום לגרום לשוויון ולצמצם את הפערים, יש קיטוב בעם. אנשים כמונו, שעסוקים במלחמת ההישרדות יומיומית, מתייחסת לחינוך כאל מותרות".

מדוע המאבק של הפריפריה שהולך ומתעצם הפך רק עכשיו לחלק מהנהגה?
"הכסף עמד בדרכנו, לא יכולנו להתאגד".

את בעצם דפני ליף של מאהל התקווה.
"לא, ואני גם לא מתיימרת להיות היא. דפני ליף הקימה מאבק חיובי ואני רוצה לחבק אותה על כך".

אחד הדיירים יוצאי הדופן במאהל הוא יוסי בן ה-63, שמתחנן לבל נפרסם את שם משפחתו. הוא בן למשפחה מוכרת, עימה אין לו קשר בשנים האחרונות. בניגוד למגדל השן בו מתגוררת משפחתו, חי יוסי ברחובות יותר מארבע שנים. למרות גילו ונכותו, שנגרמה מפציעה קשה במלחמת יום הכיפורים, הוא נכון לקפוץ לכל משימה או עצרת, תמיד עם שלט בידו.

"הייתי פעם איש אמיד עד שנפלתי בעסקים", מספר יוסי. "שנתיים גרתי בתוך מכונית עד שעיקלו אותה, אז עברתי לגן. מדי פעם אני עושה עבודות אינסטלציה ובעבר החזקתי דירה בשכירות, אבל המחירים רק עולים ואני לא עומד בזה.

"אני מתקיים מ-2,300 שקל בחודש. אחרי ההוצאה לפועל נשארים לי כל חודש 19 שקלים ביד. אני בסך הכל מבקש חדר קטן, 30 מטר מרובע, לא יותר. זה מספיק לי כדי להזדקן בכבוד".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/local/center/ -->