ילדת גירושים: הפסיכולוגית קלייר רבין על טראומת גירושי הוריה
רק עכשיו, יותר מ40- שנה אחרי, לפרופ' קלייר רבין יש אומץ לכתוב על הגירושים הרעים של הוריה ולנתח את השפעתם העצומה על חייה. הצצה לפרק הראשון מתוך ספרה החדש, "הגירושין החדשים," שמסביר איך למנוע מגירושים להפוך לטראומה
הרעיון שהורי אינם אוהבים זה את זה היה בגדר עובדה מוכרת בחיי, אף שמעולם לא ידעתי כיצד נודע לי הדבר. אבל המחשבה שהם עשויים להתגרש פשוט לא עלתה בדעתי. אחי בן ה12- לחש בקולו הילדותי, רווי הדמעות: "אבא עוזב את הבית." כיום אני בת ,60 ואף על פי כן נזקקתי לכל השנים הללו כדי להביא את עצמי לכתוב על אודות האירוע הזה בחיי.
סיפור גירושיהם של הורי והשפעותיו על משפחתי הניע אותי לכתוב ספר זה. אני יודעת ממקור ראשון איזה נזק יכולים גירושים גרועים לגרום, אבל אני גם יודעת שגירושים אינם חייבים להיות כאלה. כיועצת נישואים זה 35 שנה, אני יודעת שגירושים נעשים תכופות בדרך מוטעית. ספר זה מהווה את מחאתי האישית כלפי כל המשפחות המתגרשות - הדברים אינם חייבים להיות כך! השאלה אם הכאב והמהומה הרגשיים יהפכו לטראומה או למשבר של השתנות, תלויה בכם. הטראומה מותירה צלקות המסרבות להגליד ואנו נותרים במצב קשה מזה שהיינו בו קודם לכן. כאשר הגירושים אינם בגדר טראומה, אלא משבר, ניתן להתגבר עליהם בסופו של דבר, ותכופות הם מביאים בעקבותיהם חיים חדשים ואף טובים יותר.
קיימות דרכים טובות יותר להתגרש, והדרך שבה בחרה משפחתי לעשות זאת אינה נמנית עמן. גדלתי בארצות-הברית בשנות ה,50- וגירושים היו עדיין בבחינת התרחשות נדירה. משפחתי נתפסה כמודל להצלחה משפחתית. הייתי בתם הראשונה של מהגרים מוינה אשר נמלטו בחוסר כל מפני הנאצים. תבונתו ואופיו החזק של אבי סייעו לו לצבור בתוך עשור רכוש ניכר בתחום תעשיית היהלומים. ככל שהונו גדל, טיפסנו ללא הרף בסולם החברתי.
כמשפחה בת ארבעה ילדים, כמה חתולים, כלבים, חברים וקרובים, היינו חלק מקהילה יהודית איתנה. אבי הפך לנשיא בית הכנסת הרפורמי המקומי. כמקובל בקרב אמהות בשנות ה50- לא עבדה אמי מחוץ לבית ואף על פי כן היא העסיקה שתי עוזרות בית והרבתה לארח. גילמה את התפקיד שהעניקו לה החיים. מרכז עולמה, וכמובן גם שלנו, הילדים, היה המשפחה. זכינו לשיעורים מכל הסוגים: פסנתר, מחול, ציור, שיט, הקלדה וכל העזרה הנוספת שנזקקנו לה בבית הספר. וכך, על אף שידעתי שהורי אינם מאושרים כזוג - זכורים לי המריבות, הריחוק ומדי פעם אפילו אפיזודות אלימות - חיי היו מלאים בחברים, בפעילויות ובאירועים משפחתיים. החגים נחגגו בפאר, את החופשות בילינו בצוותא ועל פני השטח החיים נראו טובים.
נישואים אומללים אינם מאפשרים לילדים לגדול מאושרים. מאז ומתמיד ניסיתי להתגבר על תחושות קשות של דיכאון
באופן פרדוקסלי, קשה במיוחד להתנתק ממשפחות המסתירות את כאבן. ואכן, כילדה התקשיתי להתרחק מן המשפחה, גם אם רק למחנה או לטיול. העזיבה לקולג' הייתה כמעט בלתי אפשרית והרביתי לבוא הביתה. בלי להבין מדוע, הפכתי למדוכאת ברגע שבו דרכה כף רגלי על הסף. נישואיהם של הורי החלו להתפרק ואני הייתי בטוחה שאבי שוקל לעזוב, אבל דבר זה לא עלה מעולם אל פני השטח. אולם אני קלטתי זאת באופן תת הכרתי וחשתי מדוכאת בלי לדעת את הסיבה לכך. האשמתי את עצמי על תלותי במשפחתי במקום להבין שמשהו פגום מאוד במשפחה עצמה. ההכחשה הייתה חומת המגן העיקרית שלנו.
דבר זה נפסק בפתאומיות ביום שבו התקשר אלי אחי. משום שבנינו סיפור מורכב כל כך של המשפחה המאושרת, בעבור כולנו קיימים רק ה"לפני" של תמונת ביחד אידילית, וה"אחרי" ודימוי החורבן שלו. החיים כפי שהכרנו אותם הסתיימו באותו יום. אם המשפחה הזאת, המושלמת כביכול, יכולה הייתה להתפרק, הכל היה אפשרי. הפכנו פגיעים ופגועים מכדי להיות מסוגלים להתאחד ולעזור זה לזה.
הבדידות שבגירושים - עבור כל בני המשפחה - היא מחזה אימים הנמשך עוד ועוד לתוך העתיד, זמן רב לאחר שהגירושים מסתיימים ונדמה שהמשפחה החלימה. משפחתי מעולם לא התכנסה יחד כדי לשוחח על מה שקרה לנו. כל אחד מאיתנו נותר להתמודד בכוחות עצמו. האחריות של המבוגרים כמו נעלמה בבת אחת ולא הייתה מנהיגות או תוכנית מלמעלה. במבט לאחור אני מבינה שלהורי לא היה מושג באשר למה שעומד לקרות, ולכן הם לא יכלו להכין אותנו להתמודדות עם הגירושים תוך כדי התרחשותם.
הפכנו לאסופה מפורקת ומנוכרת של יחידים השרויים בסבל עמוק. אבי ארז את חפציו ועזב ואמי בחרה להתאבל ממיטתה. תגובתי הייתה לחזור לחיות עם חבר שממנו נפרדתי בהצלחה אך חודשיים לפני ההכרזה. ידעתי שאיני אוהבת אותו, אך לנוכח תחושת האובדן והבהלה, הוא הציע לי משהו הדומה לביטחון. במשך שנתיים דחיתי את אבי מעלי וסירבתי לראותו חרף היותי בעבר חביבתו והוא שלי.
אנשים החווים גירושים גרועים שורדים, אבל המחיר גבוה. כאב הגירושים מוסיף להתקיים ומקרין גם על המשפחה החדשה, ונדמה שאינה מספיקה לעולם לפצות על מה שאבד. אבי נישא מחדש בשנה שבה עזב את הבית והוא דרש שכולנו נבוא לחתונה. עוד טרם עיכלנו את הגירושים נאלצנו לקבל אשה אחרת במקומה של אמנו. היות שאחי היו צעירים הם נאלצו ללכת, אך אני סירבתי לראות אותו ובוודאי שגם "אותה." העובדות הקשורות לעזיבתו הפתאומית את המשפחה ויצירת משפחה חדשה נודעו לכולנו במהלומה פתאומית ומהממת: ללא הכנה, ללא תקשורת וללא זמן לקלוט ולעכל את ההלם ולהחלים ממנו. אובדן משפחת עולם החלומות הקטן שלנו גרם לכאב כזה שלא יכולנו עוד להיות לעולם יחד.
הורי התגרשו בתקופה שאותה אני מכנה טרום-פסיכולוגית. לא היו בנמצא ספרים לעזרה עצמית והסיוע הפסיכולוגי היחיד היה פסיכואנליזה ארוכת טווח. במסגרת התרפיה האישית שלי חקרתי את שורשי משפחות הורי והבנתי כיצד התפתחה הזוגיות שלהם.
הורי נישאו בשנות העשרה המאוחרות לחייהם בנישואים מסורתיים, שהוסדרו בעבורם באירופה על ידי שתי המשפחות, מטעמים כלכליים. לא היה לכך שום קשר לאהבה. הם לא אהבו ואפילו לא חיבבו זה את זה מעולם. כל אחד מהם סיפר לנו על ניסיונותיו להשתחרר מן הנישואים ועל עימותים עם ההורים שאיימו עליהם שילקו בהתקף לב אם הנישואים לא ייצאו לפועל. ילדים יהודים טובים בצל השואה לא גרמו להוריהם הגולים, אשר איבדו את משפחותיהם המורחבות במחנות המוות, סבל שהיה מעבר ליכולתם. למשפחות אלה, בזמן ובמקום ההוא, הלכידות המשפחתית הייתה חזות הכל. ההישרדות הייתה תלויה בה והאושר האישי לא נתפס כמטרה. הישרדות קבוצתית נתפסה ככזו.
בשנות ה60- השתנתה האווירה מקצה לקצה ובאופן רדיקלי כל כך, שההתייחסות ברוח "מה טוב בשבילי" הפכה לנורמה. אנשים החלו לעשות את מה שטוב להם, ואבי הגיב בצורך דחוף לחיות חיים אותנטיים יותר, לחשוב לראשונה על צרכיו ולמצוא אהבה אמיתית. למרבה הצער הוא לא השכיל להעביר לנו את המסר הזה. הוא פשוט נמלט, ובניסיון להציל את חייו לא עצר להביט לאחור. בתוך כמה חודשים אבי לא רק התגרש, אלא גם נישא מחדש למישהי שבה היה מאוהב בלכתו מן הבית. היו לה ארבעה ילדים משלה, ואחד מהם נותר לגור עמם. אבי יצר באופן מיידי משפחה חדשה למלא את מקום הישנה. שלא במפתיע, אמי התפרקה והייתה מסוגלת בקושי לשמש הורה לשלושת הילדים שנותרו מאחור.
בעשורים הבאים הם המשיכו לעשות שגיאה אחר שגיאה. הם לא פתרו בעיות בצוותא וכל התקשורת ביניהם הייתה באמצעות עורכי דין ובאמצעות ילדיהם אשר שימשו מתווכים בעל כורחם. מעולם לא דיברתי עם אבי על הגירושים; שיחה עם אמי כללה הקשבה לזעמה עליו; לא התקיימו שום אסיפה משפחתית, שום תקשורת ושום עזרה הדדית. האם בתת מודע שלו רצה אבי שבלכתו המשפחה לא תשרוד אחריו? האם חשה אמי שאין ביכולתה להיות הורה של ממש בלי שהנישואים יתמכו בה? נראה כאילו שבמקביל לקץ נישואיהם שניהם ויתרו על ההורות.
אפילו לאחר כל השנים הללו אני חשה את לבי הולם ואת קיבתי מתכווצת כאשר אני כותבת על הדילמות הבלתי אפשריות שאותן העמיסו עלינו, הילדים. הורי דיברו רק פעם אחת לפני מותו של אבי לפני 15 שנה. איני יודעת מה נאמר ביניהם. תקוותי היא שבפגישתם האחרונה היו הורי מסוגלים לסלוח זה לזה. בכל מקרה, הנזק שנגרם להם ולילדיהם נשאר צרוב בלב כולנו. הוא השפיע על השקפתנו על חיי משפחה ועל מה שאנו מצפים, או יודעים, שיקרה.
ההשפעות על כל אחד מהילדים היו שונות. בתור הבת הבכורה ציפו ממני למלא את תפקיד זו שתעזור להם להירפא. התוצאה הייתה שבחרתי במקצוע העוסק בריפוי משפחות. הגירושים במשפחה האישית שלי גרמו לי להחליט לנסות לעזור לאנשים להימנע מגירושים, ואם הגירושים חייבים להתרחש - להפוך אותם לחוויה שתחזק כל אחד מבני המשפחה. מבוגר שהוא ילד גירושים אינו שוכח לעולם. יש המתחתנים פעמים רבות, אחרים חוששים להתחתן בכלל. אבל כולם חייבים ללמוד לקבל את גירושי הוריהם. הבחירה שלי לטפל בנישואים היא תוצאה ישירה של הטראומות המוקדמות בחיי. בדרך זו הפכתי טראומה אמיתית לבחירה בחיים - לתמוך ולעודד ולעזור לאנשים שמתמודדים עם עימות בנישואים או עם גירושים. מה שאני עצמי למדתי ממשפחתי (על מה לא לעשות) ולמעלה משלושה עשורים שבהם עבדתי עם מאות זוגות במשבר, הוא הדרך שלי למצוא היגיון בגירושים ולהסתכל עליהם מנקודת מבט חדשה.
פרופ' קלייר רבין מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, יועצת ומטפלת בנושא זוגיות ובעלת "מכון קלייר רבין" לטיפול זוגי"
נא להמתין לטעינת התגובות
