שתי כפיות סוכרי / גל אוחובסקי "אמיליה ומלח הארץ" מאפשר לקיים דיון בקשיי המהגרים לישראל בלי אשמה והתנצלות גל אוחובסקי 04/12/02 יוסי סוכרי, כך אני משער, לא יצביע בבחירות הקרובות לש"ס. אחרי שהתלהב כמה שנים מהרעיון של מפלגה שהחליטה להזכיר לעולם כי התקיים כאן תהליך דיכוי ומחיקת הזהות המזרחית, גם הוא הבין שש"ס היא מפלגה מניפולטיבית, חשוכה, שמנהיגיה התאהבו בשררה ולא השכילו לנצל את הכח העצום שניתן בידם כדי לתקן עוולות חברתיות.לא ברור אם סוכרי בכלל יצביע בבחירות הקרובות. גם הוא, כמו לא מעט ישראלים, חש שהמערכת הפוליטית השבוייה ברעיונות מיושנים וממשיכה לטחון את אותם מים, אינה מצליחה לייצר גוף שבאמת ייצג אותו ואת חוסר הנחת שלו.השבוע יצא לאור ספר בשם "אמיליה ומלח הארץ" (הוצאת בבל) שבו מגולל סוכרי את סיפורו האישי ובעיקר את יחסיו עם סבתו אמיליה, ילידת לוב, ששרדה את מחנה הריכוז ברגן­בלזן, עלתה לארץ, ולא הסכימה לקבל בהכנעה את תכתיבי האתוס המקומי שייעדו לה, במקרה הטוב, את תפקיד המארחת המושלמת המבשלת מאכלים אקזוטיים.על פניו סוכרי הוא בדיוק מהאנשים שישראל נוטה להתגאות בהם. בגיל צעיר העבירו אותו הוריו מפרדס כץ לרמת אביב. הוא זכה להשכלה טובה וצ'אנס להתערות בישראל הרישמית. כיום, בגיל 43, הוא מרצה לפי לוסופיה, ומבוסס כלכלית בזכות עסק לייבוא משקאות שפתח עם אחיו. הוא ראה עולם. הוא אפילו נטוע עמוק במיתולוגיה התל­אביבית כמי שהיה מבקר באופן קבוע במועדון הפינגווין המפורסם, בשנות הזוהר שלו.אבל סוכרי מעולם לא הרגיש שייך. כבר בגיל תשע תהתה מולו אמא של חבר מהכיתה כיצד ייתכן ש"ילד כל כך יפה" הוא ממוצא לובי. ישראל הרישמית, זו שבנתה את הצבר החדש, לא היתה מסוגלת לפנות מקום לילד ששואל שאלות קשות על זהות ושייכות, וסוכרי מצא את עצמו חוזר לפרדס כץ, שם גרו חבריו המקוריים, להם לא היו אפשרויות פרט להדרדרות לפשע או חזרה לדת."אמיליה ומלח הארץ" הוא טקסט מרתק ומצמרר, מהטובים והרהוטים שנכתבו כאן בשנים האחרונות. קודם כל מפני שהוא מצליח לתאר באופן ישיר וכואב, אך בלתי מתבכיין, את הטרגדיה שבהגירה. ושנית מפני שהוא מאפשר לקיים דיון בקשיי המהגרים בלי להידרש שוב לשאלות הלעוסות על האשמה והצורך בהתנצלות.סוכרי מציב בפני הקורא תמונת מצב של אדם שגדל כאן, בלב הקונצנזוס, ובכל זאת אינו שייך אליו. הוא אינו מבקש לבוא חשבון עם אף אחד. הוא אינו מחפש אשמים. הוא בטח לא מיילל. אבל הוא דורש מישראל להיפטר סו פית מאווירת "כור ההיתוך" המזויפת, ולהודות במכבסת הזהות. דמותה של סבתו, כפי שהיא מתוארת בספר (הדמות היא ערבוב של סבתו ושל אימה), גם מאפשרת דיון מאתגר בדמות האישה המזרחית, ובקשר בין התרבות הישראלית החדשה, המזרח התיכון ואירופה.בשלב החיפושים של חייו ניסה סוכרי למצוא לעצמו מקום חדש. הוא נסע לניו­יורק, לפאריס ואפילו שקל לימודים בגרמניה, אלא שבכל מקום הבין שהוא בעצם אינו שייך. בצרפת צרמה לו האנטישמיות, בארה"ב התחושה שהכל נמדד בהצלחה כספית. כשחזר הנה לא קיפל את זנבו והסתגר בפינה, אלא החליט לחיות את חייו כסוג של אאוטסיידר.הספר שלו מאפשר להעלות את הדיון על הקיפוח, או הדיכוי, כפי שהוא מעדיף לקרוא לזה, לספירות מתוחכמות יותר. ואולי, אם לנקוט בטון אופטימי, ניתן לנצל את הספר הזה כדי לקיים דיון חכם ועמוק יותר בסוגייה עכשווית יותר ­ ההגירה רוסית הגדולה. באותו קהל עצום שלמרות כל הנסיון והכביכול מודעות הקיימת כיום, הולך ומסתגר במנהגיו ובשפתו, תוך שהוא מטפח תפיסות עולם ימניות, לאומניות, כמעט מטורפות, ובעיקר בלתי ניתנות להבנה.